מה למדתי אחרי שביקשו מילד לשבת על כלב עשוי מבלונים • טור
בחול המועד סוכות נכנסנו לביקור אצל קרובת משפחה, ששהתה בבית מלון.
הייתה זו שעת ערב ועל הבמה ניצב קוסם שהראה את יכולותיו בקוסמויות שונות עם בלונים.
זה היה מרתק. הוא הצליח לעשות דברים שלא יאומנו, והכול באמצעות בלונים בלבד.
לבסוף יצר כלב מבלונים, כלב גדול שראשו ענק וגופו רחב, והכלב ניצב על הבמה מול פני הילדים והמבוגרים.
“מישהו רוצה לעלות ולרכוב על הכלב?” – שאל הקוסם.
בתחילה היה שקט, כולם הרהרו בלא קול: לרכוב על הכלב?
הכלב אמנם גדול ורחב, אבל הוא עשוי מבלונים קלילים וחלשים, מי שישב – ייפול לקול צחוק הקהל.
ובכל זאת, הקוסם מזמין. הקוסם מומחה בתוכנית של עצמו, ובאמצעים הנוספים העומדים לרשותו. הוא כנראה יודע דברים שהקהל אינו מבין בהם. הוא לא היה מתפאר בדבר שלא יכול לבצע.
אם הוא מזמין ילד לרכוב, כנראה הוא יצליח.
לאחר הרגע של השקט ושל העיכול התחממו הקולות:
“אני”
“אני רוצה”
“תזמין אותי, בבקשה!”
והוא הזמין את הנכד שלי, בן החמש. את נתי.
הכלב לא התפוצץ, נתי נהנה מכל רגע ואשרו הרב ניכר בפניו.
הוא הצטער כשהיה עליו לקום, אבל אז אמר לו הקוסם:
“אם רק תצליח לסחוב אותו, הוא שלך!”
הוא הצליח לקחת אותו, כי היה עשוי מבלונים קלים, ולא היה גאה ממנו כשגרר את הכלב הענקי אחריו.
שמחתי בשמחתו של נתי. לא בכל יום זוכים בכלב ענק עשוי מבלונים. כלב חזק ויציב ואדיר כזה.
אבל אותו רגע של שקט שהיה בין לבין לא נתן לי מנוחה.
הרגע הזה בו תהינו בינינו לבין עצמנו: האם זה יכול להיות? האם ייתכן שילד ירכב על בלונים והם יישארו כפי שהיו?
עד הרגע שבו ענינו לעצמנו את התשובה הברורה: זה שהכין את התכנית יודע מה שהוא אומר ולכן ניתן לסמוך עליו!
ומאותו רגע, פשוט סמכנו.
•
בימים אלו, אויבינו, שלובשים בכל פעם צורה נוספת של עוינות ורשעות ושנאה, מביאים אותנו לשאול את עצמנו שוב ושוב: מה יהיה הסוף? מה בעצם אנחנו עושים, מה צריכים לעשות, איך נתגונן? איך נגיב לשפיכת דמים?
האם נעבור בשתיקה על אישה כפותה שנרצחת בלי רחמים? על אבא ל-3 ילדים שבין רגע נעלם ואיננו. על סלע שפוגע בנוסע תמים? מה תפקידנו?
ואנחנו עומדים מול השונאים הללו ומהרהרים: האם ייתכן שהדברים ישתנו? האם ייתכן שלפתע פתאום לא תהיה שפיכות דמים? האם אפשרי שהעולם יהיה אחר?
בימים אלו, שבהם בכל יום לובשת השנאה מלבושים חדשים ופושטת, אני נזכרת בקהל ההוא, בבית המלון, שגם אם דבר מה נראה היה לו כל כך לא הגיוני, הוא בכל זאת נתן למנהל התכנית את הקרדיט והגיש לו את הלחי של עצמו.
כי האחראי, שהוא במקרה זה, הקוסם, בוודאי כבר יצא עם התכנית הזו לא פעם ולא פעמיים לאוויר העולם, הוא אולי לא יודע הרבה חוץ מזה, אבל אם הוא אומר שהבלונים לא יתפוצצו אז הם לא. וכול הקהל, לאחר רגע של שקט ושל עיכול, בוטח בו ללא עוררין.
כך גם בחיינו המתנדנדים. אנחנו כולנו מרגישים בסחרחרה. רגע עולים, רגע יורדים, רגע נופלים ורגע קמים. אין רגע דל. אנחנו כל הזמן בסימן שאלה ובחרדה מפני העתיד.
בזמנים כאלו לא נותר לנו כי אם לבלוע את הרוק, להתעשת ולסמוך על מי שהכין את התכנית הזו, על מי שנמצא על הבמה של העולם, על מי שמכיר את מה שברא, הרבה יותר טוב מכול אחד אחר.
לסמוך עליו ולשנן לעצמנו: אין לנו על מי להישען אלא עליו.
הוא בראנו, הוא יצרנו, הוא יצר את העולם הזה ואת כל מה שקורה בו, הוא בנה בעבורנו את ההצגה הזו, המתנהלת מול עינינו.
הוא יצילנו ויגאלנו.
ומה עלינו לעשות? להמשיך ולהאמין בו, להתפלל ולהתחנן, ולאחר כל זאת, לעצום עיניים בבטחה. כי האמת, אחרי כל ההרהורים והתהיות, כולנו סומכים על זה שיודע הרבה יותר טוב מאתנו את המלאכה.
תגובות
אין תגובות