אל חדרו של ראש הישיבה נכנס תלמיד חכם מורם מעם, הליכתו בטוחה ומטרתו ברורה.
“אני מחפש לבתי את הבחור הכי טוב בישיבה”, אמר.
ראש הישיבה הושיבו לצידו. הוא מכיר את הרב שלפניו ויודע עד כמה גבוהה דרישתו.
“יש לנו כאן הרבה בחורים טובים”, פתח, “האם הרב רוצה את הטוב ביותר?”
“את הטוב ביותר בישיבה כולה”, ענה הרב, “אני לא מחפש בחור טוב, אני מחפש תלמיד חכם אמיתי, בעל מידות וירא אלוקים”.
ראש הישיבה הנערץ הנהן בראשו. “יש לנו אחד כזה כאן”, אמר, “היום בערב אשלח אותו אליך הביתה על מנת שתתהה על קנקנו, תודיע לבתך שמיד אחר כך תהיה מוכנה לפגישה איתו”.
הרב חייך בשמחה, לחץ את ידו של ראש הישיבה ויצא אל ביתו.
•
בשעת ערב מוקדמת שמע הרב דפיקות על דלת ביתו, פתח את הדלת ומולו דמותו התמירה והנאה של בן הישיבה.
“הראש ישיבה שלח אותי לכאן הערב”, פתח הבחור.
“בא תכנס”, הורה לו הרב, וכוון אותו לחדרו. בחדר השני כבר המתינה הנערה, לבושה ומקושטת במיטב המחצלות לכבוד הפגישה עם הבחור, שתערך מן הסתם בשעה הקרובה.
הרב סגר את דלת החדר, והורה לבן הישיבה להתיישב לפניו. הם פתחו בשיחת נימוסים קלה, הבחור סיפר על הוריו, על מקום מגוריו ועל סדר היום בישיבה. אט-אט התקדמה השיחה למטרתה האמיתית.
האב ירה שאלה הלכתית לחלל החדר, וכהרף עין פתח הבחור את פיו ומשיב תשובה קולעת אל השערה, כשהוא מצטט את מקורותיה ההלכתיים מהתלמוד הבבלי, משיטות הראשונים ומדעות הפוסקים – המוכרים ושאינם.
בן הישיבה לא עצר, ותשובתו ההלכתית המרתקת מותירה את האב פעור פה. במתק לשונו הוא מטייל עם השאלה בכל עולם ההלכה, משייך אותה לשבתות ולימים טובים, להלכות בשר וחלב ולהלכות תערובות, הוא מוסיף צדדים לשאלה הראשונית ושוחה כבקיא ורגיל בים התלמוד וההלכה.
האב המרוגש מצטרף אליו, והם מעבירים יחד את הערב כשהם צוללים במים אדירים. שום דבר לא עוצר אותם והם שוכחים לשם מה התכנסו. לפתע כמו מתוך חלום, הם שומעים את שעון האורלוגין שבחדר מצלצל אחד עשר צלצולים.
“אוי, הנערה”, פולט הרב. “השידוך”, מסכים איתו הבחור.
“כבר אחת עשרה בלילה”, אמר האב, “אין טעם לצאת איתה עכשיו בשעה מאוחרת שכזו. תבוא מחר, באותה שעה, ותפגוש את הנערה”.
הבחור מהנהן בראשו, אכן השעה מאוחרת, הזמן בהחלט לא מתאים בשביל להיפגש כעת עם השידוך. הוא מבטיח לבוא מחר, וממהר לצאת מהבית, אץ בבהילות לישיבה, להשלים את חובת לימודיו.
בבית פנימה מביט הרב ברחמים בבתו שנרדמה על הכסא, כשבגדי החג שלבשה משמשים לה כבגדי שינה. “הוא יבוא מחר”, הבטיח לה, ועוזר לה לשוב לחדרה.
•
למחרת, באותה השעה בדיוק, הגיע הבחור לבית הרב. הנערה, שוב, עומדת בחדרהּ לבושה ומחויטת, ממתינה בהתרגשות אמיתית לפגישה עם בן הישיבה הנערץ. ההחמצה של יום האתמול, גורמת לה להמתין היום בכיליון עיניים, ורגשותיה גואים היום גם בשביל אתמול. היא לא יכולה להמתין זמן רב מידי, היא עשתה זאת כבר פעם אחת.
היום, כך היא מקווה, לא יתעכבו הבחור ואביה בינם לבין עצמם. היום היא תזכה סוף סוף לפגוש את השידוך שייעד לה אביה.
הרב פתח בהתרגשות את דלת הבית. הוא חיכה לו, לבן הישיבה, יותר ממה שניתן לתאר. שיח החכמה שהיה כאן אתמול בחדר הבית, גרם לו להעריך ולהעריץ את הבחור האלמוני, והוא צמא כבר לשמוע את דברי החכמה בשנית.
ואכן, גם בערב הזה, בדיוק כמו ביום האתמול, שטים הרב ובן הישיבה בים התלמוד וההלכה, מעלים קושיות, מיישבים תמיהות, מחדשים חידושים ועוקרים הרים. שום דבר לא יכול לבוא ולהפריע ברגעים האדירים האלו, גם לא נערה תמימה, שעומדת בחדרה הסמוך ומחכה כבר לפגוש את מי שהגיע הנה במיוחד בעבורה.
“אחת עשרה בלילה!”, זעק הרב למשמע צלצולי השעון.
“מאוחר מאוד”, השיב הבחור. “אבוא גם מחר”, הבטיח, ויוצא מהבית.
•
בפעם הזאת חיכתה הנערה בחדרה ערנית וכאובה. את אביה, שנכנס בחשש לחדרה, היא קיבלה בפנים חמוצות.
“הוא יבוא גם מחר”, ניסה האב להשחיל. “בתנאי שלא תהיה כאן”, ענתה הבת נחרצות.
“זה הבית שלי, איך לא אהיה כאן?” שאל האב בתמיהה. “אני לא יכולה להמתין זמן רב כל כך”, ניסתה הבחורה להסביר, “התלבשתי התכוננתי, זה לא יתכן שאמתין כך בחדרי ללא מעש”, היא כבר בוכייה. “לא אדבר איתו מחר בעיניי הלכה”, הבטיח האב. “אקבל אותו עם תה ועוגה, ומיד לאחר מכן אשלח אותו לחדר השני ושם תפגשו”.
ההצעה מתקבלת ובני הבית עולים על משכבם.
למחרת, פתח האב בהיסוס את הדלת לבן הישיבה הנרגש. “יש כאן תה ועוגה, תתכבד בבקשה”, אמר לבחור, שכבר מתחיל להרגיש בבית הזה כביתו השני.
הבחור מברך בכוונה ואוכל, מברך בכוונה ושותה. גם האב משתתף בלגימה שמקרבת את הלבבות, מנסה בכל כוחו לנצור את לשונו ולהימנע משיחה ארוכה שתצער את בתו, היושבת בחדר הסמוך בציפייה.
“מדוע הרב לא מברך ברכה אחרונה”, שאל בן הישיבה חשש.
“לא אכלתי שיעור”, ענה לו בעל הבית. “אבל הרי דעת הט”ז בסימן כך וכך שיש לברך גם באופן הזה”, העיר הבחור.
בבת אחת נסדקו חומות הלחישה, כמו מים חיים אל נפש עייפה נזרקה השאלה לחלל האוויר, האב שכלא עד עתה בעל כורחו את תאוותו הרוחנית, משיב בחדוות נעורים את התשובה הנכונה על השגת הט”ז. הבחור – אף הוא, מוליך ומביא, עוקר ונוטע, מקשה ומתרץ. וקבלת הפנים שהייתה אמורה להיערך רק דקות ספורות, הופכת שוב, לשיחת תלמידי חכמים ארוכה שאין לה קצבה.
•
בחדר השני מקבלת הנערה החלטה, היא לא תיפגש יותר עם הבחור הזה. הוא אמנם תלמיד חכם מופלג שגורם לאביה לצאת מהכלים, וייתכן שהוא אף בעל מידות מיוחדות, אך היא לא מוכנה להתחתן עם מי שמרוב דיבורים שוכח אותה – את המטרה שלשמה הגיע הנה.
היא עולה לחדרה, ומתכוננת לשנת הלילה. אם יש למישהו תכניות, היא לא שותפה אליהם כבר.
ובחדר הפנימי, אש ולהט. שני תלמידי חכמים מופלגים, האחד מורם מעם, והשני רק בשנות העשרים לחייו, אבל בשעה זו אין ביניהם כלום, פערי הגילאים לא ניכרים כלל ועיקר. הם עומדים שניהם מול הר סיני, כולו עשן, והם חומרי הבעירה.
אחת עשרה צלצולים.
“אוי ואבוי!”, הזדעק הרב.
“המתן כאן כמה רגעים”, אמר לבחור, ואץ רץ לחדר השני, מחפש מילים שיפייסו את בתו. אבל היא לא שם. בגדי החג תלויים על הקולב, והחדר שמם.
הוא מחפש אותה בבהילות, נכנס לחדרה ופוגש אותה במיטתה, שלב אחד לפני השינה.
“הבחור”, אמר אביה בהיסוס, “הוא מחכה בחדרי”.
“הוא לא בשבילי אבא”, השיבה. “אני לא אתחתן עם בחור ששוכח את עצמו ואת השידוך שלו. היום הוא שוכח אותי, מחר הוא ישכח את אשתו. אני לא מעוניינת להיות האישה הזאת”.
“אבל זאת אשמתי!”, אמר האב, קולו מיוסר. הייתי צריך להניח לו, אבל לא יכולתי.
“אין על מה לדבר”, הכריזה הנערה, ופרשה לשנתה.
•
האב האומלל ניגש לחדרו, שם ממתין לו הבחור. “היא לא מעוניינת”, אמר בלחישה, פניו חפויות. “זאת אשמתי”, הוסיף, “הבטחתי לה שלא אעכב אותך, ולצערי לא עמדתי במילתי”.
בן הישיבה מהרהר קמעה, כמו בורר את מילותיו.
“תאמר לה שאני רוצה לדבר איתה רק שתי דקות. תגיד לה שהבחור כבר כאן, והוא לא רוצה שום פגישה, רק לומר לה משפט אחד”, ניסה את מזלו.
“אין סיכוי”, לחש האב. היא כבר במיטתה, רדומה.
“בבקשה”, התחנן הבחור, “שתבוא כך, כמות שהיא עכשיו, זאת לא פגישה. יש לי רק משפט אחד לומר לה”.
האב, אולי מסקרנות, נכנס בשנית לחדרה בתו. מנסה לשכנע אותה, מתחנן שתסכים, לפחות בשבילו.
“יש לו רק משפט אחד לומר לך”, אמר לדמות השוכבת במיטתה. “הוא לא רוצה פגישה, את לא צריכה להתלבש מחדש בבגדי החג, רק תכנסי ותשמעי מה שיש לו לומר לך”, ניסה האב לרכך את ליבה. “אנא”, הוא מסיים, “עשי זאת למעני”.
•
הסכימה. ניגשה ליטול את ידיה, לא סדרה את עצמה, אפילו לא הסתרקה, ונכנסה לחדרו של אביה, שם המתין לה בן הישיבה הנערץ.
לאחר שתי דקות בדיוק, הם יצאו מהחדר. “אבא, מגיע לנו מזל טוב”, אמרה בשמחה, “החלטנו להתארס”, ואצה רצה לחדרה לסדר את מחצלותיה.
“מה קורה כאן?”, שאל הרב את הבחור, “איזה משפט קסמים אמרת לה?” ניסה להבין.
“שום דבר מיוחד”, ענה לו הבחור המרוגש, ומתכונן לאירוסיו.
הרב אברהם פאטל, לא היה מוכן לוותר, הסקרנות גבוהה ממנו. “מה אמר לך עובדיה יוסף?”, שאל את בתו מרגלית. “איזה משפט גרם לך לשנות את דעתך מן הקצה אל הקצה ולהחליט על אירוסייך עם הבחור בתוך שתי דקות בלבד?”
הרבנית מרגלית מהססת קמעה, לבסוף היא מחליטה לחשוף באזני אביה הדגול, את המשפט שהכריע את חייה לכל השנים הבאות.
“אם את מבטיחה לדאוג לי בעולם הזה”, אמר הרב עובדיה הצעיר לאשתו לעתיד, “אני מבטיח לדאוג לך לעולם הבא”.
“זה המשפט אבא. אני לא צריכה הבטחה גדולה מזאת בשביל להתחתן. בימים שקדמו לפגישתי עם הרב למדתי, כי לפה שהבטיח לי את ההבטחה הזאת, יש כח גדול מאד בשמים”.
•
בנימה אישית: את הסיפור המצמרר הזה, שמעתי באנגלית מהרב הרשל שכטר מניו יורק, שסיפר אותו בשמחה גדולה, אך כשהוא הגיע לקטע האחרון בסיפור שם נחשפה הבטחת הרב זצ”ל לרבנית, הוא החל לבכות ולמרר בבכי כילד קטן. הוא העיד ששמע את הסיפור הזה באחד מההספדים שנערכו לרבנית מרגלית יוסף ע”ה בניו יורק.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]