ראיון • “כל הזמן קיווינו שגיל־עד חי. הבשורה הקשה הפתיעה אותנו”

“כל הזמן אמרו לנו שהם בחיים, שזו הנחת העבודה”, אומרים אופיר ובת־גלים שער, הוריו של גיל־עד, בשבעה על בנם, בראיון שהעניקו לעיתונאית אמילי עמרוסי מישראל היום.

הם בוכים, נהרות של דמעות. מחבקים את המנחמים ובוכים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם נשענים על המבקרים, ולא להפך. נראה כאילו עם קבורת בנם אזלו מהם הכוחות שליוו אותם.

“הבשורה הקשה הפתיעה אותנו. היינו בשוק. כל הזמן החזקנו בתקווה שהוא חי”, אומר אופיר בכאב, “בעקבות חשיפת הקלטת של המשטרה יש אנשים שתמהים אם ידענו כל הזמן שהם מתים, אם ידענו שמתקיים מבצע בעקבות גופות. זה לא נכון. עד שלא באו ובישרו לנו, הייתי בטוח שהוא חוזר. שמרתי לו את גזרי העיתונים”.

בת־גלים: “כל יום הזכרתי לעצמי שהוא אוטוטו מגיע, שעוד רגע הוא נכנס. התקווה היתה כל כך חזקה. ייקח לנו זמן לעכל את ההיעדר המוחלט שלו. אני עדיין מחכה להתעורר מהסיוט הזה. אנחנו בונים עכשיו את ביתנו בטלמון, וגיל־עד היה מעורב בכל שלב בבנייה. היה מסתכל על התוכניות, לומד אותן. לא מתוך רצון לחדר חדש, אלא היה אומר לנו: ‘אני צריך לעקוב אחרי התקדמות הבנייה, איך אדע לבנות את הבית שלי?’ אני לא משתחררת מהתמונה שיש לי בראש, שגיל־עד נכנס לבית החדש”.

היו לכם לא מעט שיחות עם בכירי מערכת הביטחון. מה התמונה שפרסו בפניכם?

“בשבת הראשונה, ביממה שאחרי החטיפה, סירבו להגיד לנו משהו על מצבם. כששאלנו אם הם בחיים, אמרו: ‘אנחנו לא יודעים כלום’. אחר כך שינו תפיסה. חזרו ואמרו שההנחה היא שהם בחיים. ראש הממשלה בעצמו אמר לנו שזו נקודת המוצא שמשותפת לכולם.

המשפט שחזר הוא ‘הנחת העבודה שהם בחיים, כי לא מצאנו שום אינדיקציה שהם לא’. הקשינו עליהם, שאלנו מה הם יודעים. שאלנו אם ירו בהם. ייתכן שכל הזמן הזה היה למערכת תרחיש שהם מתים, שהמערכת פעלה בשני אפיקי חשיבה מקבילים – לנו זה לא נאמר.

ביקשתי מהרמטכ”ל שייצא ויגיד בקול את מה שאמר לי בחדר, שהילדים בחיים, שהעם לא ייתפס לייאוש, הוא אמר לי ‘בסדר’, והוא אכן אמר את זה לציבור. לא נתנו לנו לרגע להבין אחרת”.

שמעתם את הקלטת.

“לפני שהשמיעו אותה הכינו אותנו רגשית. ישבנו, לקחנו טישו, התכוננו. יחסית להכנות, השמיעו קלטת סולידית. ייתכן שהקלטת שפורסמה בתקשורת היא אחרי ניקוי רעשי הרקע. שמענו קלטת לא ברורה, ובלי תמלול. מה שהצלחנו לשמוע זה את גיל־עד לוחש ‘חטפו אותנו’. אחר כך שמענו אותו אומר ‘אחח’, והייתי בטוחה שנתנו לו מכה בשוקר חשמלי או משהו כזה. היה נשמע שהם ממשיכים לדבר אחר כך. ילד מת לא מדבר”.

אופיר: “בכירי מערכת הביטחון נתנו לנו את הפרשנות שלהם לקלטת. אמרו לנו שלדעתם הילדים הורידו את הראשים, ואז החוטפים ירו יריות הרתעה מעל ראשיהם. סיפרו לנו שהיריות יצאו מהחלונות בצדדים, וכנראה לא פגעו בילדים”.

“נתפסתי בכל בדל מידע כדי להאמין שהוא יחזור”, ממשיכה בת־גלים, “החוטף אמר להם ‘תורידו ראשים’. למה להוריד ראשים אם אתה מתכוון לרצוח אותם? הראש שלי היה בדאגה לגיל־עד, מה הוא אוכל, אם חם לו, איך הוא ישן. כשחשפו את שמות החוטפים ודיווחו שהם אלימים ואכזריים, חשבתי שאני משתגעת מדאגה.

את רוצה להאמין שהילד שלך בחיים, שאולי הוא רק נפצע. אני רואה שכל הצבא מגויס, שכולם מחפשים אותם. ככה לא מחפשים גופות.

מה שהעסיק אותי זה שאם החוטפים יידעו שגיל־עד הוציא את השיחה למשטרה, הם יתנקמו בו. ראש השב”כ הרגיע אותי ואמר שהחוטפים לא יודעים שזה גיל־עד. אמרו לנו: ‘אל תדאגו, יש להם אינטרס להשאיר חטופים בחיים’. אנחנו לא כועסים. אף אחד לא הוליך אותנו שולל. היתה כאן מדינה שעשתה את מה שהיא צריכה לעשות, באופן מופלא, רגיש, מעורר התפעלות. זה אנחנו שלא מעכלים”.

איזה מידע נתנו לכם?

“היינו בקשר עם בכירי מערכת הביטחון, אבל לא קיבלנו מידע מסודר. אף אחד לא ידע לתת תשובות, או לא רצה לתת לנו את התשובות כדי לא לפגוע בנו. שאלנו מה מצאו במכונית השרופה.

מהמחלקה לזיהוי פלילי אמרו שאין דם, אין דנ”א, אין מידע שיגרום להם לחשוב שהם הרוגים. כשאמרו לנו שמבצעית עדיף לא לתת לנו את המידע, שתקנו. בסוף מתברר שעיתונאים ידעו לפנינו את כל הסיפור.

את העובדה שהם נורו מייד לאחר החטיפה שמענו מהתקשורת לפני הלוויה. לפני הקבורה ראיתי שקוברים איתו שקית של בגדים וחפצים. שאלתי מה זה, ואמרו לי שאלו הדברים שלו שמצאו יחד עם הגופה. למה לא סיפרו לי שמצאו את התיק? אימא רוצה להריח את הבן שלה. להיפרד ממנו, גם דרך החפצים.

כשהודיעו לנו על מציאת הגופות, התפרקתי. גם איריס ורחלי התפרקו. התקווה התנפצה. קמתי היום, בבוקר שאחרי הלוויה, והרגשתי שנגמרו לי הכוחות. אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן. איבדתי את גיל־עדי שלי, המתוק שלי.

אני מקווה שהאמונה בקדוש ברוך הוא, שהחזיקה אותי בכל הימים האלה, תיתן לי כוחות להמשך. אני לא יכולה לדמיין את מה שעברנו בלי העזרה של עם ישראל. אין לי בן עכשיו, אבל כל אחד מהחיילים שחיפשו את הבנים הוא כמו ילד שלי. הם מצאו לנו את הבנים. אמנם לא כמו שרצינו לראות אותם, אבל הביאו אותם לקבר ישראל”.