הפרשן הפוליטי של ‘משפחה’ מתחרט לפעמים שלא פתח קייטרינג

• שמעון ברייטקופף, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. נתחיל, גכמו עם כל האורחים, עם זה שתספר קצת על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך. 

קודם כל, כבוד גדול. בטוח שאם היו מספרים לי או לדוד רוטנברג לפני עשר שנים, שיבוא יום ותראיין אותי לפרויקט חג, אחד משנינו היה עוזב מיד את המקצוע (רמז: לא אני).

• לץ שכמוך. עוד לא התחלנו וכבר התחלת עם הליצנות והבדיחות? 

הסיפור שלי משעמם נורא. ילד משכונת הר נוף, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, חתונה, ילדים.

• כשביקשתי “תספר קצת” לא התכוונתי כל כך קצת. כעת בא נפרוט את זה לפרוטות. 

בבקשה. רחוב אגסי, חיידר ‘המסורה’, ישיבה קטנה ‘מעוז חיל’, ישיבה גדולה ‘עטרת ישראל’. חתונה עם רותי, העוגן הכי יציב בחיי – ושלוש בנות מדהימות: מיכל, איילה והדס – שנולדה בשנה האחרונה. כולן עושות לי המון נחת ואני שואל את עצמי לא אחת למה מגיע לי כל הטוב הזה.

• אביך, הרב יהודה ברייטקופף, הוא רב קהילה בשכונת הר נוף. ספר על המשפחה. 

נפלתי די רחוק מהעץ. אבא, רבי יהודה, מרבני שכונת הר נוף, עוד בטוח שזה יעבור לי יום אחד ואהיה מגדולי ישראל, מי יודע אולי הוא צודק.

אמא, אשת חינוך מדהימה, חלוצת תחום הכשרת הורים. לימדה אלפי אמהות איך לגדל ילדים וכנראה רבבות ילדים חבים לה את חייהם. למדתי מהם הכל והלוואי שאתן לילדים שלי חלק ממה שקיבלתי. זה יקרה כנראה רק ביום שאהפוך לאחד מגדולי ישראל..

• מאיפה מגיע אבא? 

אבא, בן לניצולי שואה, ספרא וסייפא, עושה בעיקר דבר אחד: לומד תורה. וגם מלמד. רק לראות את רשימת השיעורים שהוא מעביר בשבוע, מצריך מנוחה של שבוע.

אבא, בוגר ישיבת חברון, לימד אותנו בעיקר דבר אחד: להיות הכי טובים במה שאנחנו עושים.

סבא וסבתא, הם אודים מוצלים מאש מהונגריה וצ’כסלובקיה, שעלו לארץ אחרי שאיבדו את כל משפחתם – והקימו כאן משפחה לתפארת. עשרות צאצאים שהולכים בדרך התורה. לפעמים קשה להאמין מה זוג אחד, שבור ורצוץ, יכול לעשות. שניהם כבר הלכו לעולמם אחרי עשרות שנים שהרעיפו עלינו אהבה וחום שהם לא זכו לקבל.

בציון בעל התניא בהאדיטש. צילום: באדיבות המצלם

• והצד של אמא?

אמא ממשפחת בר-זכאי (ברדקי), הסבא הגדול רבי שעיה ברדקי, למד בישיבת וולוז’ין אצל רבי חיים מוולוז’ין תלמיד הגר”א. עלה לארץ לפני יותר מ-200 שנה. בנו, התחתן עם בתו של ר’ שמואל סלנט, וכן הלאה. משפחה ירושלמית שורשית שכבר הפסיקו לספור בה את הדורות בירושלים. הסבתא, הייתה ממשפחת אייזנברג, משפחה פולנית שעברה לגרמניה, ועברה את השואה בשנחאי. קיבוץ גלויות.

אגב, את ההשראה לשם העט הראשון שלי שאבתי משם משפחתה של הסבתא.

• אכן. נזכיר למי שלא זוכר: שי אייזנברג.

נכון.

•  איך המליארדר שאול אייזנברג היה קרוב של סבתא?

אח של סבתא. ולטובת השנוררים שקוראים את הכתבה: לא נשאר לי מכל העושר הזה כלום.

• אחרי החתונה נכנסת ללמוד בכולל?

כן. למדתי בישיבת ‘מיר’ בירושלים  ובישיבה שהשווער שלי ניהל. זו הייתה תקופה נהדרת. נטולת לחצים, טלפונים וראיונות משמימים.

• יהיה נחמד אם תגלה מה השם של השווער.

ר’ בנימין ליבסקינד.  מאחל לכל יהודי שווער כמוהו. יהודי שעלה לבד מארצות הברית, הקים כאן משפחה לתפארת, וחוץ מנתינה בלתי פוסקת אין לו בחייו כלום.

•

• אתה מאוד קרוב לראש ישיבת ‘עטרת ישראל וחבר המועצת של ‘דגל’, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי. ספר קצת על הקשר הזה.

אני אוהב אותו מאד ומקווה שהוא אוהב אותי לפחות עשרה אחוז ממה שאני אוהב אותו. אני נהנה מעצותיו החכמות, מדלתו הפתוחה, משיעוריו הגאוניים ומקווה שכל זה – זו רק ההתחלה.

• איך נוצר הקשר ביניכם?

למדתי בישיבה. באחד מימי האלול הראשונים, קמתי, לצערי, מאוחר. ראש הישיבה עמד בכניסה לבית מדרש – ותפס אותי על חם.

“מי שמגיע מאוחר אין לו מקום בישיבה”, הוא אמר לי בפנים חמורות סבר.

“זה לא הוגן”, אמרתי לו. “אם לא הייתי בא, ראש הישיבה לא היה יודע. אז בגלל שהגעתי באיחור ללמוד שעתיים, אני צריך לסבול?”

ראש הישיבה, הגרב”מ אזרחי. צילום: Yaakov Naumi/Flash90

“בטח שהייתי יודע”, הוא אמר. “והעונש היה חמור עוד יותר”.

“נו”, אמרתי לו. “אתמול לא הייתי, ולא קיבלתי עונש…”

“כבר נדבר על זה”, הוא אמר לי.

“הראש ישיבה”, אמרתי לו בחיוך. “דווקא אתמול כן הייתי”.

הוא חייך ומאז נהיינו קרובים מאוד. מאז אגב אני משתדל להגיע בזמן.

• הוא נחשב מורך וברבך? אתה מתייעץ איתו על כל דבר?

אני נכנס אליו כשיש לי שאלות. הלוואי שאזכה שיהיה מורי ורבי.

•

• אז איך מגיע שימען מהכולל לעולם הכתיבה והתקשורת?

האמת היא, שעד היום הזה, אני לא מרגיש שעברתי ל’עולם הכתיבה’. אני עדיין תופס את עצמי כבחור ישיבה. ב’בין הזמנים’, למשל, אני מושבת לחלוטין והתנאי היחיד שהיו לי במקומות עבודה שעבדתי בהם זה: לא להחתים כרטיס עובד. כאילו החתימה הזו היא חותמת רשמית על המעבר בין העולמות.

גם בטפסים של הילדים למוסדות, בשורה שצריך לכתוב ‘עיסוק האב’, מעדיף שיעקרו לי כליה מאשר לכתוב: עיתונאי או עובד או כל תואר מהסוג הזה.

• ובכל זאת, כאן הרגע לספר שלפני 10 שנים בדיוק, גם אז זה ערב הבחירות המקומיות, פנה אלי אברך צעיר וביקש להתחיל לכתוב באתר בחדרי חרדים. לאברך קראו שימען ברייטקופף. 

אבל בכל זאת, ל’עולם’ הזה כמו שאתה קורא לו, התגלגלתי ממש בהשגחה פרטית. היה יהודי יקר בשם דוד רוטנברג, שעמד אז בראש מערכת אתר ‘בחדרי חרדים’. זה היה כלי תקשורת חתרני, קטן ובעיקר נטול עובדים. הוא חיפש כתבים, אני חיפשתי פרנסה, לכתוב אני קצת יודע, ועשר שנים אחרי אנחנו נפגשים פה.

• מתי גילית שיש לך כישרון כתיבה?

אני חושב שזה היה פשוט. חיפשתי פרנסה. ורשימת העיסוקים ליהודי כמוני, שלא למד מקצוע, כללה בעיקר פתיחת קייטרינג, עבודה בצ’יינג’ או לכתוב קצת. לפעמים אני מתחרט שלא הלכתי על קייטרינג.

• נדמה לי שאמך עוד הייתה מהעובדות הראשונות בעיתון ‘יום השישי’ ז”ל. 

נכון. גדלתי בבית שמאוד העריך את המילה הכתובה. גם קראנו המון וגם כתבנו המון. אמא כתבה גם ספרים וגם בעיתונים. בעיקר בנושאי חינוך. אבל בדרך כלל מתגלגלים למקצוע הזה אנשים שזה היה חלום ילדות שלהם. אני ישן הרבה, אבל כמעט בלי חלומות.

עם ראש הישיבה. צילום: באדיבות המצלם

 • על מה היא כתבה ב’יום השישי’?

חינוך. כנראה שאני והאחים היינו הדוגמאות החיות. נתנה טיפים איך להתמודד ואם היא הצליחה, אין סיבה שאחרים לא.

• אני חייב להלשין לקרואים שאין שום קשר בין התוצרים שלך בתחילה, כשרק התחלת, לאיך שאתה כותב היום בטורים שלך. איפה התרחש השינוי?

רק תפילות…

• ברור. 

זה גם, כמובן, עניין של הרגל. כותבים יותר, מתנסים יותר, לומדים להרגיש את המקלדת, מקבלים פידבקים מהקהל וזה פשוט קורה.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

אני חושב שהרגעים הכי מותחים היו הרגעים של ההתחלה. במקום לבדוק איך אני כותב ‘על יבש’, ביקשת שאכתוב כתבה לאתר.

היו אלו הימים העליזים של המלחמה של חסידות גור ב’שפע שוק’, והיה צריך להכין ידיעה על הסיפור. יושב אברך צעיר בבית, וצריך להרים כתבה יש מאין. להתקשר לאנשים, לשאול שאלות. איך עושים את זה למען ה’. ואם לא יענו, ואם יענו ולא אדע מה לשאול, ואם אשאל ויטרקו לי, ובעיקר החשש הגדול שיידעו בכלל מי אני.

ואז עושים טלפון אחד ואחר-כך עוד טלפון, ויושבים לכתוב ושולחים את הסיפור עם כותרת: שפע? שוק! ומכלים את ציפורני הידיים בעצבנות.

ואז, אחרי שעה, פתאום זה עולה לכותרת הראשית של האתר ואתה מתחיל להבין איזה כח יש לך ביד. את השעות האלה, הראשונות, לא אשכח לעולם. וכמובן השעות שמגיעות אחריהם, הלחץ האינטנסיבי, שעות העבודה המטורפות והמשכורת. המשכורת הראשונה. מי ידמה לה ומי ישווה לה.

• אהבת את העבודה באינטרנט?

אממ… אלו היו ימים אחרים. במבט לאחור אין לי מושג איך שרדתי. שעות עבודה מטורפות, לחצים מכל כיוון, עורך עם קפריזות…

• תודה על המחמאה. נחזיר לך בשמחות. 

אבל זה היה שיעור חשוב לחיים. היום אני מרגיש שהגעתי למנוחה ולנחלה. יש איזון יותר נכון בין העבודה למשפחה וללימוד תורה.

•

• אכן, אחרי 4 שנים וחצי בערך, נפרדנו ועברת לעיתון ‘משפחה’. אחרי תקופה ככתב, הפכת לכתב הפוליטי של העיתון. אתה אוהב את התחום הזה או שזו רק “עבודה”?

עם עורך ‘משפחה’, יוסי אליטוב. צילום: שלומי כהן

אני זוכה לעבוד במקום עבודה נהדר וזו הסיבה העיקרית שאני אוהב את העבודה. אנשים טובים, הגונים, שמחים וטובי-לב, שלא מחפשים להציק לאחרים.

גם המו”ל, אלי פלאי, גם המנכ”ל, יהודה נחשוני והעורך, יוסי אליטוב, הם אנשים שהיית רוצה לעשות איתם שידוך.

• מה היית מגדיר ‘הסקופ הכי גדול’ שלך?

אני לא תופס את עצמי כ’סקופר’ גדול. אני מחבב יותר פובלציסטיקה, ולהפנות את הזרקור לפינות חבויות שמאירות את היהדות באור חיובי יותר. גם בפנים וגם בחוץ. יש בסיקור התחום הפוליטי אתגר גדול. יש לך כח גדול ביד מצד אחד, ומצד שני צריך להיזהר לא להפוך לעבד של הכוח הזה ולהישבות בקסמו. אני משתדל כל הזמן ללהטט בין הדברים, מקווה שבהצלחה.

• מה דעתך על עולם התקשורת החרדית כיום?

עולם התקשורת החרדי עוד לא עומד יציב על שתי רגליו שאפשר לחוות עליו דעה. הוא שוק שמשתנה כל הזמן. גם הוא וגם הצרכנים. להבדיל משוק התקשורת החילוני, המילה הכתובה היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת.

בשוק התקשורת החילוני ראינו כמה מהפכים: עד שנות התשעים גם שם הטיעון היה הסחורה החמה ביותר. מי שהיה לו טיעון טוב יותר – ניצח. וזה לא רק זה, הקהל לא היה שחקן. התקשורת הכתיבה לו מה לחשוב, מה לבחור, מה נכון ומה לא.

אחר כך הגיעה הטלוויזיה, והפכה את האיש למרכז הסיפור. מי שידע להעביר מסר – ניצח. מי שנראה טוב ועבר מסך – ניצח. גם אם הטיעונים שלו לא היו שווים כלום. עכשיו, אנחנו נמצאים בעיצומה של המהפכה השלישית, מהפכת הרשתות החברתיות, ששם הפוליטיקאים כבר לא מדברים מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה. הכוח נמצא אצל הקהל.

במדיה החרדית, זה עדיין שונה. בביטאונים המפלגתיים, עדיין המסר הוא החשוב ביותר. עדיין מדברים לציבור מלמעלה למטה. השבועונים, נמצאים בשלב מתקדם יותר באבולוציה, והאינטרנט, הוא עדיין ילד שלא גדל מספיק ולא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.

מתוך הכאוס הזה, בסופו של יום, נראה בסופו של דבר, כלי תקשורת שיודעים לאזן בין זכות הציבור לדעת, לבין שמירה על הערכים עליהם אנחנו מחנכים את הילדים.

• מה, לדעתך, הרעה החולה של התקשורת החרדית?

האינטרנט כאן בשביל להישאר. אני מקווה בשבילו ובשבילנו שהוא ייגמל במהרה מהרכילות, המציצנות והטיפול הבלתי פוסק בצרות של אחרים. זה חסר טעם. האינטרנט החרדי הוא כלי תקשורת חדש יחסית, ויש לו את הפריוולגיה לא לרוץ אחרי טעם הציבור אלא ליצור את הטעם הזה. הטיעון שזה מה שהגולשים רוצים, הוא מוטעה. הציבור הרבה יותר חכם ואינטלגנטי. בטח הציבור החרדי.

תקופת הזוהר. צילום: Flash90

•  איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית.

עמך כולם צדיקים. יש המון חדשים, כולם עם אדרנלין ורצון להצליח ונקווה שיצליחו וגם אתה לא רע בכלל.

•  בלי להתחנף. תן שם.

הייתי רוצה לפרגן גם לישראל כהן. מעצמת תקשורת של איש אחד. נמצא בשש מקומות במקביל. אין פניה שהוא מסרב לה. אני לא פעם חושד שיש שלושה ישראל כהנים שהחליטו להערים על הציבור באחת העקיצות היפות של התקשורת הישראלית. לא יכול להיות שהוא מנהל במקביל אתר, טוויטר, ראיונות טלוויזיה, סיורי עיתונאים, רדיו, וחיי משפחה. משהו מסריח פה.

•

• כבעל טור פוליטי. תן לי במשפט אחד את דעתך על הפוליטיקה החרדית.

אנחנו נמצאים בתקופת רנסנס של הציבור החרדי. גשם נדבות של תקציבים, משרות וכיבודים. התקשורת החרדית מעצימה מאד את המריבות שיש עכשיו בפוליטיקה המקומית. זה גורם לתחושת מיאוס מהפוליטיקה ולתחושה שהכל קורס. מדובר בשטות והבל.

הפוליטיקה החרדית נמצאת היום בתקופת הזוהר שלה. עולם התורה בפריחה שלא הייתה כדוגמתה מאז ימי בית שני. באיכות ובכמות. אז יש מריבה באלעד? סו וואט? האם זו סיבה מספיק טובה להפסיק להסתכל על המאקרו ולראות את כל הטוב שזכינו בו?!

מריבות מהסוג שיש היום, הן מריבות קטנות וחסרות משמעות. מי שחי כאן מספיק שנים זוכר איך נראות מריבות אמיתיות. רחוק מאד מהפיצ’פקעס שיש עכשיו. עוד חודש. אנחנו מתמודדים עם צרות של עשירים ובוכים כאילו אין לנו מה לאכול. צריך להיכנס לפרופרציה.

גם כשאתה מסתכל על הפוליטיקאים החרדיים – ובראשם משה גפני, אריה דרעי ויעקב ליצמן – אתה מתמלא גאווה. שליחי ציבור מסורים, שמקדישים את זמנם למען הציבור ומביאים הישגים וכבוד לכל אחד מאיתנו. שיושבים בחג, ופטורים מלמלא שני עמודים בצרות ומריבות, מותר לתת להם את הקרדיט שמגיע להם.

• אנחנו נסיים, כנהוג בראיונות שאני מקיים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

הייתי רוצה לשאול אותך: מתי נגמר הראיון? הילדים מחכים באוטו. תרחם עלי.

דוד רוטנברג: כבר אי אפשר לדעת אם אתה שואל ברצינות או כבדיחה. שהקוראים יחליטו.