חצי עולם שונא חצי: כשהמחלוקות יוצאות במחול פרוע ברחובות הערים החרדיות

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכר רַחֲמֶיךָ וּכְבשׁ כַּעַסְךָ וְכַלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָון וּמַגֵּפָה וּפֶגַע רַע וְכָל מַחֲלָה וְכָל תַּקָּלָה וְכָל קְטָטָה וְכָל מִינֵי פֻרְעָנֻיּות וְכָל גְּזֵרָה רָעָה וְשִׂנְאַת חִנָּם מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ”

הזיכרון שיש לי מאלול הראשון שלי בישיבה הוא ה”אבינו מלכינו” שנאמר בחזרת הש”ץ בברכת מודים ביום הכיפורים.

אותו אלול ואותו יום כיפור היה גם הראשון של הישיבה עצמה, ישיבת גרודנא-ישמח משה (לימים באר יעקב) אחרי הפילוג מהישיבה באשדוד. כשאמרו כולם יחד את אותו אבינו מלכינו והגיעו למילים “ושנאת חינם” רעדו הקירות והעיניים דמעו. אותו מעמד היה עבורי, בחור צעיר שלא הבין לעומק את אותה מחלוקת ואת מהותה, מעמד מטלטל.

השנה, שמונה עשרה שנה מאוחר יותר, אינני יודע מי בכה באותו “אבינו מלכינו”, אך השנאת חינם לא רק שלא כלתה מאתנו, אלא הפכה לנחלת הכלל בציבור החרדי המשוסע, אין עיר או קהילה שאפשר לומר שהיא דילגה עליה.

אובדן ההנהגה האחידה בציבור הליטאי והספרדי מעמיד בפני הפוליטיקאים החרדים אתגר לא פשוט, בכך שהתמיכה במפלגתם כבר לא אבסולוטית, מעמידה אותם מול אופציה נוספת, מול אחרים הסוברים שאותה אפשרות היא הלגיטימית.

במקום להכיר בכך, להבין כי ההסכמה שיקבלו מרבם כבר לא תחייב את כלל הציבור, וכי בשביל להיבחר שוב ושוב כפעם, יש צורך לחפש את המשותף ולא את המפריד, הם מעדיפים לעצום עין ולדבוק בעמדותיהם ובכוחם הבסיסי, מה שבעצם מלבה את אש המחלוקת ביתר שאת, כשציבורים שלמים מרגישים שכוחות מסוימים לא סופרים אותם.

וזה לא מפתיע. שהרי אותם נציגי ציבור אינם מורגלים לשמש כדמות בפני עצמם. הרי בעבר, כשכולם יחד הצביעו למפלגתם, לא עבורם הצביע הציבור, אלא עבור גדולי ישראל שמינו אותם. המצביעים אז לא עסקו בדמויות הפוליטיות, אלא בקיום מצוות “ועשית ככל אשר יורוך”.

כעת כשהמטלה והאחריות העצומה לשלמות הציבור נחה לפתע על כתפיהם, הם אינם מצליחים להפנים את השינוי והחובה המוטלת עליהם, והם שקועים במלחמות כח, כשכלל לא ברור שהכח הזה עודנו עומד להם.

•

ערב הבחירות המוניציפליות, כשכל אותן מחלוקות יוצאות במחול פרוע ברחובות הערים החרדיות, כשנסגרים ‘דילים’ רוחביים על מועמדים כאלה או אחרים שכל מהותם היא פוליטית גרידא, יש שיטעו לחשוב שהנה כוחם של אותם עסקנים עדיין במותניהם, ובכוחם להשיג את המטרה, גם ללא אותם חלקים בציבור שהתפלגו מהם.

אולם זו טעות גמורה.

דומה הדבר לאותו המשל על נידון למוות שנגזר עליו למות ברעב בתא זכוכית בכיכר העיר, וכשלאחר כמה ימים עבר שם הלך ותמה על כך שהנה אותו נידון מפורסם אוכל בשר, הסבירו לו כי את בשרו שלו הוא אוכל. כך ממש אותה פוליטיקה גוועת נראית אומנם חיה ושוררת, אך האמת היא שאלו רגעי השפל שלה, בה נראה כאילו היא מתבססת מחדש אך למעשה היא אוכלת את בשרה שלה.

אם לא ישכילו להרבות בשלום במקום במלחמה, להתפשר במקום להוכיח כח, לעשות למען הכלל במקום לעשות פוליטיקה, לא ירחק היום שהפלגים יהפכו לתתי פלגים, לשברים ולרסיסים, כאלה שלא ניתן יהיה לאחות, ובאותה נשימה גם כוחם יגוז.

אם ישבו העוסקים במלאכה וינסו למצוא את המשותף למרות השקפות העולם השונות, למרות הצורך לחלוק מכחם לאלו שלא חושבים כמוהם, אם יקשיבו גם לרחשי הציבור, ולא רק לרחשי הקלחת בה הם בוחשים, אזי כוחה של האחדות תעמוד להם ותסחוף אף כאלה שלא מצדדים בהם באופן טבעי.

אם לא, ככל הנראה עוד מעט ואינם.