הבטתי בו.
ילד רך בשנים שציציותיו הקטנות מתבדרות לצלילי רוח אביבית, זו המבשרת את בוא חג הפסח. שקית עמוסה להתפקע התנדנדה בידו האחת, כאילו מנסה להדביק את קצב הרוח.
לא קשה היה להבחין כי תכולת השקית כוללת שאריות משלוחי-מנות, אותם לא הספיק הילד “לבער” בעצמו. עתה, עושים השאריות את דרכם האחרונה מעולם שכולו חמץ לעולם שכולו מצה.
עמוד צדקה ניצב לו בדממה על המדרכה ממול. פנים ילדותיות, עצובות ורעבות, הביטו – בדממה אף הן – מנסות לשווא להוציא החוצה את כמות הכאב והיגון שעמוד זה מכיל בתוכו.
מיודעי, רך השנים, קרב אל הארון בדילוגים. ניכר היה כי זו לא הפעם הראשונה בה הוא נשלח למשימה שכזו. שרשראות ברזל הידקו את עמוד הצדקה לקיר מזדמן – כאילו יהיה אי מי שיחמוד לעצמו את כל הכאב הזה.
תכולת השקית התרוקנה. פירורי צדקה נדיבים התווספו לעמוד החסד. כשחיוך מרוח על פניו, סב הילד על עקבותיו – הן זה עתה קיים מצוות כיבוד הורים ומצוות צדקה בחבילה אחת.
הוא צודק. הוא צדיק.
הוריו שלחו אותו “לתרום” את החמץ לעמוד עם הפנים של הילד המיוסר. הזאטוט – שמילא את שליחותו – מחונך להפליא. אבל הורי הילד, אותם לא הצלחתי להבין. באמת שניסיתי. לתרום את שאריות החמץ לארגוני הצדקה בערב פסח, ולחשוב שהם ימלאו בזה את סלי קמחא דפסחא…?!
קרבתי אל הארון. הוא היה עמוס עד אפס מקום באריזות פתוחות ופרוסות יבשות. רק סלוגן מתאים היה חסר בין המילים הכואבות והדומעות – “למה למכור לגוי כשאפשר לתרום ליהודי”.
מזון, חסד, צדקה
אבל לא רק חמץ. מבין השקיות הבלויות והמתפוררות צצו גם שקיות שניצלים קפואות. כלומר, אמורות להיות קפואות. צנצנת נוספת שבלטה שם הייתה בעלת תאריך תפוגה.
דומה, כי לחג הקושיות נוספו עתה קושיות נוספות. מי הוא הוגה הרעיון להשליך שקית קפואים לארון המתרוקן אחת לכמה ימים? וביותר, מי הוא התורם מוצרים שפג תוקפם תוך שהוא מפיג את תוקפה של מצוות הצדקה שלו?
ומאוכל לכל השאר, מפסח לכל השנה.
בגדים קרועים, בלויים ומוכתמים, הנערמים בפתחו של גמ”ח בגדים, כמו גם ספרים קרועים, מתולעים ומחוסרי דפים, המוקדשים אחר כבוד לספריית בית המדרש, הם אולי צדקה יד שנייה עטופה בניילונים.
ואם בכל זאת החלטנו “לתרום” מוצרים שאינם בשימוש או מאכלים האסורים באכילה – מהתורה וממשרד הבריאות – אל נא נשלח את ילדינו הזכים למשימות מעין אלו.
לפחות את החינוך – יקבלו הם מיד ראשונה.