איפה היית בג’ תמוז כששמעת על הרבי?

ג’ תמוז תשנ”ד לא הייתי שם. לא בכיתי. וודאי לא רקדתי. ג’ תמוז לא נגע בי מעבר לידיעה הרגילה שבחסידות מסויימת נפטר האדמו”ר. ככלות הכל, לכל קהילה האדמו”ר שלה. גם אני משתייך לקהילה חסידית, גם לי יש אדמו”ר.

 שנים חלפו, עשרים שנה. וג’ תמוז זה כבר לא עוד יום. בבחינת “אי לאו האי יומא”.

ג’ תמוז תשע”ד עשרים שנה. עשרים שנה של “יתיר מבחיוהי” כמובא בזוהר הקדוש [ח”ג עא, ב] דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, היינו שהצדיק נמצא לאחר פטירתו גם בעולם הזה יותר מהוויתו בהימצאו בגוף גשמי בעולם הזה.

ג’ תמוז זה לא יום של געגועים אצלי, לא ראיתי את הרבי, הורי גם התנגדו לו, בקהילה גם דיברו נגדו. ובכלל איני יודע אם געגועים לעבר תופס מקום בתורתו של הרבי, שכל הילוכו קדימה. כל רגע מחדש השאלה נשאלת, מכאן ועכשיו איך מבצעים את התפקיד שהבורא הטיל עליך? ומיד מבצעים “כי המעשה היא העיקר”.

 ג’ תמוז  זה היום בו הרבי השתחרר מחבלי הגוף והמקום. לכל אחד יש את האפשרות לגשת לרבי בכל זמן, ללמוד מאמר בשנת תשי”ב,  לשמוע שיחה בתשל”ד, אגרת משנת תשכ”ז, התוועדות בתשנ”ב, להתחבר לרבי, לנוע בעקבותיו.

ג’ תמוז זה היום בו התאפשר גם לי להבין שהאדם הזה פשוט מאמין בי כאדם, ורואה את עצמו ואותי כחלק ממרכיבי העולם, ויותר מזה “חלק אלוק ממעל”. כל אחד בתפקידו ושליחותו, וכמים פנים אל פנים אני מרגיש חופשי לפנות אליו, לגשת לתורתו מתוך ידיעה שהוא רוצה להאיר לי את הדרך למלא את שליחותי בעולם.

ג’ תמוז זה היום בו אני מתחבר שוב למה שהרבי האמין, דרש, תבע וגם הניע כל אחד ואחת להכיר ולהבין שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תפקיד אישי ושליחות מיוחדת בעולם. כוחות נעלים, להפוך את החושך לאור ולהביא את העולם בכל זמן ובכל מקום למצב טוב יותר.

ג’ תמוז תשע”ד ביום זו עם ישראל ליוו בכאב את הנערים ה’ יקום דמם, מול חיות אדם שהורגים את החיים, ודורסים את קדושת החיים וערכי החיים. כל אחד ואחת מאיתנו מוסיף אור בכל תחום שהוא בין ברוחניות ובין בגשמיות.

כל אחד מאתנו מקדש את החיים ומביא את העולם למקום יותר טוב, יותר נעלה ויותר ערכי. ביחד נביא את הגאולה בקרוב, אמן.