1.
אחרי חופשת ‘בין הזמנים’ שב ‘בין השורות’ בכוחות מחודשים, היישר אל תוך ‘אלול’. וכמו תמיד, את הצביטה בלב עושה ‘יתד נאמן’. הפעם במוסף ‘שבת קודש’.
תחת הכותרת “אלול ראשון בלי מרן זצוק”ל” מזכיר ב’ ראם כי “בימי אלול, ימי ההכנה לקראת ימי הדין הבעל”ט, מורגש שחסר לנו את מי שהגן עלינו בתורתו ובתפילותיו רבן ואביהן של ישראל מרן ראש הישיבה זצוק”ל”.
אז איך צועדים לקראת ימי הדין לאורו ובמשנתו? המשגיח ד’ארחות תורה’, תלמידו הקרוב, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי מדבר.
הנה קטע, לדוגמה: “אצל רבנו הגדול ראו כל השנה את אימת הדין. בשונה מכל אדם רגיל שפוחד מעונשי גיהנום, הוא מפחד מחטא. פחד מכל דבר שיש לו נדנוד מחטא… יותר מכל מה שאמר, היה הדוגמא האישית, לראות אותו, לראות מה זה ‘חטא’ אצלו, נתן מושגים אחרים”.
והוא מספר סיפור שאירע לפני כעשרים שנה, עת הגיעו “בני זוג ששיפצו את ביתם ואחרי השיפוצים נקפה ליבה של האשה מחשש שמא ינוכה שכרה בעולם הבא, כמעשה הידוע על רבי חנינא בן דוסא שירדה רגל של זהב מן השמים. בעלה נכנס לשאול את מרן זצוק”ל על כך. מרן ראש הישיבה חייך ונהנה ואמר לו: ‘יושב כאן יהודי מבוגר ליד השולחן ומפחד על כל צעד ושעל מהגיהנום וכאן יש בת ישראל כשרה שכבר מסודרת עם העולם הבא שלה ורק מפחדת שיחסר לה משולחנה ‘רגל של זהב’…”
“הגרח”י מישקובסקי נאנח. אוי איזה סנגור הוא היה לנו בחייו, כמה הרגשנו שהתפילות שלו עלינו מועילות”.
גם ‘בין השורות’ משחרר אנחה.
2.
הצליח לרגש גם הרב יעקב ב’ פרידמן בטורו ב’בקהילה’.
הנה הקטע ה’אלולי’:
“מוצש”ק פרשת ראה, ברכב בין קרית ספר לבני ברק, 11:30 בלילה. אצבע עדינה מורמת בהססנות לעבר רכבי. אצבע רכה ומאחוריה בן ישיבה רך בשנים ומאחוריו מזוודה גדולה. מעיי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי, בן ישיבה ביישן והססני, עדיין בתהליך הבקיעה מפלומת הילדות.
מה שצד את עיני ונפשי הייתה המזוודה הענקית שלו. זה מחזה שמרטיט שנה בשנה את ליבי. נער רך, וכפי שהתברר אחר כך, בשיעור א’.. בצעדיו הראשונים על מפתן הישיבה הגדולה.
טרמפיסט קדוש.
לאן אתה צריך בבני ברק? אני שואל בלהיטות.
זה בסדר, תעצור לי בכניסה.
אני מאוכזב. אבל לאיזו ישיבה אתה צריך?
ל’ארחות תורה’ מועדות פניו, אבל הוא לא רוצה להטריד, ואילו אני משתוקק להיות ‘מוטרד’ בידי נער במזוודה בליל התקדש חודש החודשים של עולם הישיבה.
אני מתבונן דרך המראה הקדמית בדמותו, כתפיו העדינות שמוטות, כפי שראוי שייראו כתפיו של נער בשיעור א’ במוצש”ק אור לראש חודש אלול. העיניים שלו בורקות.
‘ארחות תורה!’ ועדיין נטפי חיותו אורו ותחייתו של ה’אילת השחר’ משוכים על כתליה. ארחות תורה’ של רבי איתמר גרבוז! רבי ברוך דב דיסקין!
אני מקנא בך, אני אומר בכנות לבחור. הייתי עוזב היום הכל, כולל הכל, כולל ספרי החדש, ‘בנהירו עילאה’, כולל כל תכנית שיש לי לעתיד, כדי לגלגל כמוך מזוודה ענקית, לרחוב שלמה המלך, לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו של רבי אהרן לייב”.
כמה מרגש. וכמה רע הוא ‘בין השורות’, שאינו יכול לדלג גם על ההערות הקטנות, ועוד בחודש אלול. ועוד כשמזוודה גדולה ויד קטנה מתוארת בקדושה ברקע.
אז ככה: ל’ארחות תורה’ יש ארבעה ראשי ישיבה, שמעליהם נשיא הישיבה הגאון רבי שרגא שטינמן. ארבעתם יחד מכהנים בראשות הישיבה, וזה מה שיפה בה. כך רצה מרן ראש הישיבה זצ”ל, הגראי”ל שטינמן, “רבי אהרן לייב”.
הרב פרידמן, פירטת את שמותיהם של ענקי התורה “רבי איתמר גרבוז ורבי ברוך דב דיסקין”, ואיכשהו נשמטו מקולמוסך שמותיהם של ענקי התורה רבי צבי יהודה אדלשטיין, בנו בכורו חביבו של מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין, ורבי יחיאל קלרמן.
ועוד הערה: למה לשרבב בקטע כה קדוש דקה לפרסומות לספרך החדש, שבטוחני שהוא גדוש אוצרות רוח? בטוחני שמו”ל העיתון הנכבד, הרב לייבל פפר, היה שמח להעניק לך עמוד פרסומת, ובתנאי שלא תעשה זאת במקום שצורם ל’בין השורות’.
3.
והיה גם טורו מעלה הדמעות של אריה ארליך ב’משפחה’, שהכניס את כולנו באחת אל אווירת הא-ל-ו-ל!
גם הוא כותב על הבחור ה”משרך” דרכו עם “מזוודת ארבעה גלגלים ענקית, שבה נארזו מעט חפצים אישיים והרבה תקוות כמוסות”.
“הבטתי גם עליך, זיהיתי על פניך התרגשות של התחלה חדשה. נראית עמוס תקוות, מפוצץ שאיפות, עם תבערה גדולה ונחושה בעיניים. קשה היה להחמיץ את נחישות הפלדה הזו שנראתה בעיניך: נחישות להצליח, להפוך לאילן רב פארות, לגדול לגדול בתורה”.
וזה החזיר אותו “שש עשרה שנים לאחור, אל היום הראשון שבו דרכו רגליי על מפתן הישיבה הגדולה”. גם הוא היה נרגש, גם לו היה “קשה מנשוא” הלילה הראשון בישיבה. בגלל “מיטת הסוכנות החורקת” או בגלל “המזרן הדקיק, השינה בתוך חדר מאובק במרכזה של פנימייה עתיקה”, “המדריך שמסתובב בין החדרים ורושם מי נמצא ומי לא”, או הכל ביחד.
ארליך מרגיע: “הקשיים האלה חולפים מהר מאד”, ומספר איך “גורלו של עולם התורה נתון בימים אלה על כפות המאזניים. נציגים פוליטיים מתגוששים ביניהם בשאלה איך נכון לעזור לך ולחבריך להמשיך ללמוד תורה באין מפריע. יש ביניהם חילוקי דעות באשר לטקטיקות שאותן יש לנקוט, אבל כולם מכוונים את ליבם לעזור לכם. אתה וחבריך נמצאים במוקד, וכולם לא נועדו אלא כדי לדון בכם ולשרת אתכם.
“ממשלות קמות בגללכם, ממשלות קורסות בגינכם, עשרות שופטים ממושקפים ומאות פוליטיקאים קרחים יושבים לילות שלמים במאמץ לשבור את הראש מה לעשות אתכם. כך ראוי וכך נכון: אתם מרכז העולם”.
והוא חותם, “אחד ממעריציך”.
נחתום גם אנו.
4.
לא ממש ברור איך מספר כמו 34 הופך למספר עגול שמצדיק כתבת שער בשבועון, אבל זה מה שקרה השבוע ב’יום ליום’, עם הכתבה ה”היסטורית” וה”מרתקת” במלאת 34 שנים להקמת תנועת ש”ס.
לא יכולתם לחכות עוד שנה, למספר עגול?
יודעי דבר מנחשים שהעיתוי (הבלתי עגול) לכתבה הוא השקת סרט חדש – “הבלתי רשמיים” (ביים אלירן מלכה, גיבור ראשי: שולי רנד) – המספר על הקמתה של מפלגת ש”ס.
מהסרט נעדר שמו של ח”כ לשעבר הרב ניסים זאב, שאף מיהר לשגר מכתב לבמאי הסרט כולל איום בתביעה. “זהו עיוות היסטורי, אני הקמתי את ש”ס”, טען. ובלא מעט צדק.
להזכירכם, ש”ס הוקמה כמפלגה מוניציפאלית כבר בשנת 1982, ערב הבחירות המקומיות. מי שהקים אותה היה ניסים זאב, חבר מועצה בירושלים שנקעה נפשו מהאפליה כפי שראה אותה בעיניו יום יום. למפלגה נבחר השם “התאחדות הספרדים שומרי תורה“, והאותיות, ש”ס. בבחירות שנערכו ב-1983 זכתה המפלגה בשלושה מנדטים.
וכל השאר, היסטוריה.
בשנת 1984, 34 שנים לאחור, הפכו את ש”ס למפלגה ארצית, כשבראשה עומד הרב יצחק פרץ.
הכתבה עצמה, פרי עטו של יאיר אליהו, מעניינת, למרות שקצת חסרים לי מרואיינים נכבדים כדוגמת הרב ניסים זאב. המרואיינים הם “פעילים”, “פעיל וותיק” והעיתונאי מנחם רהט שכתב ספר (“ש”ס הרוח והכוח”).
פספוס.
5.
אפרופו ‘יום ליום’ חייבים להודות בשינוי המרענן לחיוב שחל בעיתון. עוד ועוד מדורים מעניינים (אחד מהם, “דו”ח המבקר” כבר זכה למחמאות של ‘בין השורות’ בעבר.
השבוע, לאחר כמה שבועות של הרצת המדור, נחמיא לפרויקט מעניין נוסף – ‘המשפיעים’ (גילוי נאות: כותבת ‘בין השורות’ נכללת ברשימת המשפיעים. לדעת ‘בין השורות’ המחמאה אינה קשורה, אך חיוב גילוי נאות עדיין קיים).
מדובר ביוזמה מקורית, שמחלקת את ההשפעה לתחומים (“בפוליטיקה”, “בזירה המקומית”, “בתקשורת”, “בחברה”), כשהיא כוללת בכל תחום אנשים ונשים (התוספת ברוכה, אפילו הגברת הראשונה, שרה נתניהו, נכללת ברשימה) משפיעים. קו טלפון מיוחד עומד לרשות הקוראים, ובאמצעות התקשרות ובחירת מספר המשפיע, יכול כל קורא לבחור את האופציות הנראות לו (3 בחירות לכל קורא). “הפרוייקט בליווי עורך דין”, נכתב. וטוב שכך.
כל קורא, אגב, יכול להוסיף שמות נוספים, שלדעתו חסרים מהרשימה במקור.
אז לא מצוין מי יזם והגה את הרעיון הברוך, אבל ביררנו.
אז ברכות ליוזם הפרויקט, יוחאי דנינו, העורך הראשי, שהבין שכדאי (חובה? שווה!) להכליל גם נשים, שאפו למי שהסכימה וגם דחפה, נעמה עידן, המו”לית.
6.
מרגש היה לקרוא השבוע ב’בקהילה’ את סיפורו של “רבי דוד’ל”, רבי דוד צבי שלמה בידרמן מלעלוב זצ”ל, כש”השבוע, מאה שנים לאחר הסתלקותו” שב נינו, הסופר יאיר וינשטוק, אל זיכרונות הילדות והסיפורים אותם שמע מפי אביו ומפי “ר’ שמואל אהרן”, יהודי כבן 90, שוינשטוק הנער בן ה-14 ידע כי “בזיכרונו הפנומנלי האדיר של החסיד הוותיק אצור מלאי של אלפי סיפורים שאת רובם חווה מגוף ראשון ונפשי חשקה לשמוע כמה מהם”.
אז נכון שוינשטוק כותב ש”אודה ולא אבוש כי אינני זוכר כעת מה בדיוק סיפר אז רבי שמואל אהרן”, ובכל זאת, הוא השכיל לחבר שברי זיכרונות לכדי יצירת פאר אחת, של כתבה מרשימה, שכותרתה: “מאה שנים של געגועים וחיפושים”.
הנה סיפור אחד, לא בטוח שהקורא הליטאי הממוצע יעכל אותו, אבל נפש חסידית תתחבר: “סיפר אבא לרבי ר’ שמואל אהרן: סיפר לי אחד החסידים… שהיה נוכח בשעת מעשה, כי ר’ דוד נסע פעם עם אנשיו למירון ובאמצע הדרך חנו ליד שלולית מים גדולה להפסקת אוכל.
שלולית המים הייתה מלאה צפרדעים עד אין מספר. הן קרקרו בקולי קולות ותעל שוועתן השמימה…קול קרקורן החריש כל אוזן. תמהו החסידים מה ראה הרבי לעצור דווקא כאן כדי לסעוד את לבו. כלום כה ערב לו שאון הקרקור קורע עור התוף?
ורבי דוד, בשלווה ובנחת, פורס הוא מטלית גדולה על הארץ, מניח עליה את כיכר הלחם שהביא עמו. אחד החסידים הביא את ה’טאנאז’ע’ (כד מים עשוי חרס). רבי דוד נוטל את ידיו ומברך ‘המוציא’.
באותו רגע בו בירך ‘המוציא’ נדם קול הקרקור האדיר בבת אחת. מאות הצפרדעים נאלמו דום ומיד אחרי כן נעלמו כאילו לא היו!
או אז הבינו החסידים כי הצפרדעים לא היו אלא נשמות שבאו לבקש תיקון, ולכן עצר הרבי דווקא שם. וברגע שבירך והן באו על תיקונן נעלמו כלא היו”.
ואין כמו סיפור בגוף ראשון כדי לגעת בליבו של הקורא.
7.
כמה מחמם את הלב לראות טורים פוליטיים כמעט זהים באותו עיתון, ובמרחק של כפולת עמודים המפרידה בין טור אחד לשני.
וכששני עיתונאים, שניהם חברים לאותה מערכת ‘משפחה’, יוצאים במסר מלב מורתח וקרוע, אותו מסר בדיוק, חזקה על הקוראים שלא ישיבו ריקם את פניה של התחינה, שכבר נאמר חזקה על התעמולה, שאינה חוזרת ריקם.
הנה קריאת הקודש של יוסי אליטוב:
“דבר אחד ברור: אם הציבור החרדי, לפלגיו ולמחנותיו, יתאחד סביב אדם אחד – הוא זה שיקבל את ראשות העיר על מגש של כסף… וכאן מצוי מקום חרפתה של הציבוריות החרדית בעידן הנוכחי: האסון הגדול של הציבור החרדי הוא בכך שככל שהוא מתרבה וגדל, בלי עין רעה – הציבור החרדי אינו מצליח להימנע מסכסוכים ועימותים כמעט על כל צעד ושעל. בעבר ידע הציבור החרדי להתאחד סביב הנושאים המרכזיים, להסכים ולהוביל חזית משותפת, כיום אי אפשר להסכים על כלום: לא גיוס, ולא מועמד לראשות העיר הגדולה והחשובה בארץ ישראל.
המגזר החרדי לא זקוק לאחדות אלא להתעלות. כמה מכאיב ומתסכל לגלות כי דווקא במציאות הזו, כשאפשרי להביא ארבעים ושניים אחוזים למועמד החרדי יוסי דייטש בסיבוב הראשון ולקבל שליטה חרדית מלאה על בירת ישראל – קשיי ההתלכדות מובילים את הכוח החרדי להתפוררות ואבדון…
האם אנחנו מבינים את המשמעות של עיר בסדר גודל של מדינה בתוך מדינה, היכולה בקלות לעבור לידיים חרדיות אבל תיאלץ לוותר על כך בגלל שבציבור החרדי קשה לפרגן?! לצערנו, זהו המוסד של שנאת חינם שמוסיף להחריב את ירושלים. זוהי שנאה ממש בחינם. ללא סיבה… וטרם אמרנו דבר על המרכיב הרעיוני ועל היכולת לקדש שם שמים כאשר עיר הקודש והמקדש מתנהלת על ידי יהודים יראי שמים, אבל מטרפדי האחדות הללו, אלה שאינם מסוגלים לעשות צעד למען הציבוריות החרדית הכללית – מוכנים להוציא עין אחת לעצמם העיקר שלזולת ייצאו שתי עיניים.
זוהי קריאת השכמה. זה לא תלוי במפלגות ובפעילים פוליטיים. זה תלוי בכולנו. זה תלוי בשטח החרדי, מהשטח החרדי צריכה לבקוע צעקה ענקית. די לפילוגים, די לחישובים הצרים. על אף הכל – חייבים להתאחד, לא משנה מאחורי מי, יהיה מי שיהיה, אנחנו צריכים לבוא כגוש אחד, כדבוקה אחת – לטובת המטרה, לטובת הציבור החרדי, לטובת כבוד שמים”.
תקשיבו, זה כל כך נוגע ללב, ששקלתי לגזור את העמוד, להכניס למעטפה ולשגר למעונו של חכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים, ואל ביתו של הגר”ח קניבסקי. במחשבה שניה החלטתי, שלא יכול להיות ששיקוליהם ינבעו מתוך “חוסר פרגון” ושאר מיני ביטויים כגון אלו.
הלו, יוסי, אני מכבדת אותך ואת טוריך, אבל זה הטור שהיית כותב אילו הרבי מליובאוויטש זצ”ל, היה קורא להתנגד למועמד לראשות עיר בירושלים ולהעדיף מועמד ימני/דתי לאומי/מסורתי אחר?
אלא שכל הביקורת הזו נגוזה לחלוטין כשראיתי כי כותב טור נוסף, כזה ש’בין השורות’ מכבד גם אותו עד מאוד, חזר על אותו המסר. אם שניים אומרים את אותו הדבר, יש להקשיב, לא?
הנה קטעים מטורו של שמעון בריטקופף, שני עמודים קדימה:
“התחושה שנותנת ‘דגל התורה’ למתדפקים על דלתותיה, שהבחירות הללו נוגעות אליה משל היו בחירות לראשות עיריית זנזיבר. שום דבר לא מתקדם. מריחתם אומנותם… לגרירת הרגליים הזו יש משמעות הרסנית. בחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים זה לא משחק ילדים. זה מצריך היערכות, קמפיין אגרסיבי וזמן עיכול של תושבי העיר. כל יום שעובר בלי שמקבלים החלטה פוגע במועמד הפוטנציאלי – פגיעה אנושה…
סקר הערוץ השני שהתפרסם השבוע מחדד את מה שידוע מראש… בסקר זכה יוסי דייטש, שטרם הכריז על מועמדות באופן רשמי ב-23% מסך קולות הבוחרים… במקום להסתגר בחדר אחד ולהגיע למסקנה, תהא אשר תהא, המצב רק הולך ומסתבך… בעולם אוטופי, בימים אלו היו מתכנסים הנציגים לישיבה עד שייצא עשן לבן ויוצאים עם מסקנות. מבטיחים פיצוי לזה, ותגמול להוא, ובלבד לצאת עם חזית אחידה.
אבל היום, כשכל הארץ חזית אחת גדולה, וכמעט ואין עיר בה מלחמות על זהות הנציגים – סביר יותר שמנכ”ל הקרן החדשה מיקי גיצין ימונה לשר הבטחון בממשלת נתניהו מישיבה בסופה תתקבל החלטה מאוחדת על זהות ראש העיר הבא. עוד חודשיים נקבל כולנו מודעות רחוב וסטיקרים שהאחריות מחייבת. נותר רק לתהות: האחריות אכן מחיבת, אבל את מי למען השם”.
מה חושבת אני? שהאחריות בהחלט מחייבת את גדולי ישראל, היושבים על המדוכה וטרם הכריעו (נראה שאינם קוראים את ‘משפחה’). האחריות מחייבת את האדמו”רים (כן, גם אם הם חושבים לתמוך בזאב אלקין, למשל), את מועצת החכמים של ש”ס (גם אם בדעתה לתמוך במשה ליאון, למשל) ואת הגר”ח והגרי”ג, שטרם הכריעו.
לדעת ‘בין השורות’, אנחנו העיתונאים אחראים קצת פחות מגדולי ישראל. ותקנו אותו אם טעות בידו.
8.
‘בין השורות’ אוהב ללקט את הסיפור הטוב ביותר אותו מבין דפי העיתונים.
הפעם נמצא הסיפור חבוי באותיות די קטנות במגזין ‘כפר חב”ד’, ברשימתו של אהרן דב הלפרין המביא סיפורים מ”770″.
הנה הסיפור שצד את עינינו: “סיפר הרה”ח ר’ פישל הניג: פעם בשנים הראשונות הלכתי ברחוב ליד איסטרן פארקוויי, וראיתי את הרבי הולך מביתו לעבר 770. בתוך כך הבחנתי באדם מבוגר שנושא שתי מזוודות כבדות. כשהרבי עבר לידו, ניגש האיש אל הרבי ואמר לו: ‘ר’ יהודי, אולי תהיה מוכן לעזור לי לשאת מזוודה אחת? המשא כבד עלי מאוד!’
נטל הרבי מידיו מזוודה אחת בשמחה, ושניהם צעדו יחדיו.
נבהלתי לראות מרחוק את הרבי נושא מזוודה כבדה, אך לא היה לי האומץ לגשת אל האיש ולהעיר לו, בנוכחותו של הרבי – כי זהו הרבי. התחלתי לרקוע ברגליי ולעורר קצת רעש כדי שאותו יהודי יסתכל לעברי ואז אוכל להעיר לו. אך האיש לא הסתובב לעברי.
בינתיים שמע הרבי את היהודי נאנח מאד. שאל אותו הרבי למה הוא נאנח, והוא ענה: האמן לי, ר’ יהודי, גם המזוודה האחת שבידי כבדה לי מאד! ללא אומר ודברים נטל הרבי מידיו גם את המזוודה הכבדה השנייה, והם המשיכו ללכת.
כעת לא יכולתי להבליג עוד. התקרבתי אל היהודי והתחלתי להשתעל בקול מאחוריו. הפעם הפנה את פניו לעברי, ואז רמזתי לו כי האיש שנושא את מזוודותיו אינו אלא הרבי מליובאוויטש!
כשהאיש שמע זאת, נבהל מאד והפסיק ללכת. הוא התחיל לגעור בעצמו: מה עשיתי? השתמשתי ברבי בליובאוויטש כדי לשאת את המזוודות שלי!
כשהרבי ראה שהיהודי הפסיק פתאום ללכת, שאל אותו מה אירע. התחיל האיש לבכות: לא ידעתי במי אני משתמש לצרכיי הפרטיים, ומי יודע אם יכפרו לי בשמים על המעשה הזה!
ענה לו הרבי:
ומה עם מצות ‘עזוב תעזוב עמו’? האם המצוה ניתנה רק לאחרים ולא לי?!”.
וכל מילה נוספת, אינה אלא מיותרת.