1.
בשבת שעברה (פרשת עקב) במהלך הנופש, זכיתי לשמוע שיחה מפי הגאון רבי אשר וייס שליט”א, בשעת “רעוא דרעווין”. שיחת הכנה לחודש אלול.
הוא דיבר על סדר המילים “אבינו מלכנו”. מדוע לא “מלכנו אבינו”? והדברים חוזרים על עצמם בכמה אופנים כגון: “אם כבנים אם כעבדים”, כלומר הדבר אינו מקרי.
והמשיל משל, לעבד הבורח מהמלך שהכל מחפשים אחריו, ולא מדאגה אלא מרוגז ומתוך רצון להענישו וכשהוא חוזר הוא ייענש בכל חומרת הדין וייתכן גם שיוצא להורג כי המלך לא באמת זקוק לעבד הזה, כי אם מעוניין בסדר ומשמעת. הוא יודע שאם עבד אחד ילך, זה יכול להשפיע על שאר העבדים. לכן כשימצאו אותו או שיחזור אחרי זמן, יתקבל בכעס עצום ויענש בכל חומרת הדין.
לעומת זאת כשבן של מלך יעלם כולם יחפשו אחריו מתוך חמלה ומתוך דאגה עצומה לשלומו, וכשיימצא או יחזור לאחר זמן מה, המלך ימהר לחבקו ולנשקו ולבכות על כתפיו באהבה רבה. הוא לא יפגין כלפיו כעס וגם אם יראה לנכון להענישו, יעשה זאת לאחר זמן מה ובמידה למען עתידו.
2.
ומדוע אם כך מזכירים “מלכנו ולא מסתפקים ב”אבינו”? כי מלך תמיד יכול לתת אבל לא תמיד רוצה לתת. אבא תמיד רוצה לתת, אך לא תמיד יכול.
אנו מבקשים מבורא עולם את השילוב המושלם: גם אבא שרוצה וגם מלך שיכול.
עד כאן דבריו.
3.
אני הייתי רוצה ברשותכם (וברשות שנטלתי מהגר”א וייס עצמו) לקחת את זה למקום של יחסי הורים ילדים.
כעת כל הורה צריך לקחת כמה דקות עם עצמו ולחשוב איפה הוא ממקם עצמו בהשוואה “אם כבנים אם כעבדים”.
הוורט שאמר הגר”א וייס מתבסס על קביעה ברורה ומוחלטת שהורים תמיד ינהגו עם ילדיהם במידת הרחמים, ינסו למצוא בהם רק את הטוב, ויסלחו וימחלו בליבם גם על משוגותיהם, בניגוד ל”אדון” או “מלך”, שיבואו תמיד ממקום של אי שביעות רצון, ממקום של כעס ודרישה, וימצאו מקום מאד קטן ל”צדק” של העבד ומרחב עוד יותר קטן לטעויותיו ומרחב זעיר אם בכלל לדברים ששה במזיד ומתוך כוונה רעה.
אב ואם אמורים על פי טבעם לבוא ממקום של קבלה והבנה והכלה והצדקה, בפרט אם מדובר בטעות וגם במקרים בהם הילד לא עמד ביצרו.
האם אכן אנו מתפקדים כך כלפי הילדים?
וכעת שאלה עוד יותר עמוקה: “האם אנו מתנהגים כך לגבי כל הילדים?”
4.
שאל כל הורה איזה מילדיו הוא הכי אוהב והוא יאמר לך: “אני אוהב את כולם במידה שווה”. אך האמת שלא תמיד זה כך במציאות. שכן טבע האדם להתחבר עם מי שמתאים לו. ישנם ילדים “פייבוריטים” (פייבוריט: אהוד, חביב, מועדף, מקובל, תמוך).
תפקיד ההורים הוא להתגבר על הנטייה הזו, ואף להעניק “אפליה מתקנת” לילד שלכאורה “לא בא להם טוב” (שזה בדרך כלל הילד הכי דומה להם…).
ברם, בשטח לא כולם מודעים לזה, ולא כולם מסוגלים להתגבר עד כדי כך על תכונותיהם – וכשזה מגיע להתמודדות מול הילד, ובכן, הילד פשוט מרגיש את זה. הוא מרגיש שאינו “בן/בת” אלא מישהו/י שהוא זר, מכשול, הרס וחורבן.
עלינו לדעת שכל הילדים מרגישים היטב אם הם מחוברים להורים “כבנים” או “כעבדים”. איך? זה פשוט ככה. תחושה בלב שהיא כמעט תמיד נכונה וגם אם איננה כזו, היא קרובה לאמת.
ובעצם מדוע רק הילדים? גם כל אחד מאיתנו חש בכל מקום שהוא הולך אם הוא רצוי או לא. אם מי שמולו “בעדו” או “נגדו”.
רוצים דוגמא?
כשאתם הולכים לעירייה/לבנק/למס הכנסה אתם מרגישים בעומקי ליבכם אם הפקיד מולכם “בעדכם” או “נגדכם”. זה כל כך ברור שאתם תופשים את זה בתוך שניות.
בנסיעותי התכופות לחו”ל בשנתיים האחרונות, כשעמדתי בשדה התעופה מול פקידים שונים, יכולתי לחוש בכמה רגעים מי יוצא מגדרו כדי לסייע, מי אדיש ומי עושה לך “דווקא”. כל אדם מרגיש בשניות אם בן שיחו “איתו” או לא. אם זה שכן, פקיד, נהג, עסקן או מוכר בחנות.
5.
למעשה התורה מכירה בזה שגם אנשים מורמים מעם, כמו מנהיגים ודיינים, עשויים להשפיע ביחס האישי שלהם על בני אדם, כאשר להבדלים הללו יש נגיעה ישירה לתוצאות הדברים, ובעצם לחייו ולגורלו של האדם העומד מול האישיות הסמכותית.
קחו, למשל, את הפסוק העוסק בדיינים: לא תכיר פנים ולא תקח שוחד (דברים ט”ז י”ט). התורה הקדימה הכרת פנים לנטילת שוחד. כמו כן וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ (שמות כ”ג, ג). התורה אינה מתייחסת כאן לפסיקה עצמה כי אם ליחס של הדיין כלפי הנידון (גם אם הנידון עני וכל שכן אם הוא בעל השררה).
לו יצויר שדיינים ישחקו כלפי בעל דין אחד ויזעיפו פנים כלפי בעל הדין האחר. לו יצויר שדיינים יסלחו לבעל דין אחד שלא הגיע בזמן לבית הדין, או שלא סיפק מסמכים בתאריך שנקבעו לו, ואילו לגבי האחר יתייחסו בתקיפות ואף יודיעו לו כי הדבר ייחשב לרעתו, ואפילו במקרים קיצוניים יותר שדיינים יתייחסו בסלחנות ובהבנה כלפי בעל דין אחד ש”ניסה לסדר אותם” בלשון המעטה, או אפילו שיקר ממש, ואילו כלפי האחר, ברגע שנראה כי לא דייק, או מתחמק, יזעקו כלפיו “שקרן” ויגלו כלפיו יחס עוין.
ובכן התורה מתייחסת לזה כאל עיוות דין (עוד לפני הפסיקה), משום שיחס עוין כלפי אחד ואוהד כלפי שני משפיע באופן חד על מצב רוחם של הנידונים, נותן כוח לאחד ומחליש את השני ולא פחות חמור, מעיד על דעה שכבר מגובשת פנימה. וברגע שדעה מגובשת, קשה מאד אם בכלל ניתן לשנותה.
6.
נשוב לילדים ולנערים.
סיפר לי פעם נער, שבעת עבודת הפסח העיר לאחיו הקטן שישב וקרא ספר, במקום לעזור לכולם. “אמרתי לו משהו כמו ‘אתה לא יכול לתת יד בעבודה?’ וישר אבא שלי רץ מהקצה השני של הבית ואמר לו: ‘אתה לא צריך לשמוע לו. אתה יכול לקרוא כמה שאתה רוצה'”.
אותה סצנה היתה רק דוגמא לתחושה של הילד שאביו רואה בו אויב, רודף, מתחרה. שאביו ממש לא סובל אותו.
אז נכון שיהיו שיאמרו: “הוא לא יכול להשתלט, שילך להורים והם ידאגו לזה”. הכל נכון. אבל בלי שום הסבר כל אחד יודע את האמת, אם הדבר נעשה בצורה עניינית (ואז גם הדברים נאמרים בשקט במכובדות וללא השפלת הילד), לבין אם נעשים מתוך עוינות של האב כלפי הילד, ולא משנה מה הסיבות לכך. זה רחוק מאד מ”אם כבנים”.
7.
קראתי פעם שיר שכתב נער לאביו בהגיעו לגיל ארבעים, בו הוא מספר על הדרך המיוחדת בה ננע בו אביו. תפסו אותי כמה שורות וברשותכם אצטט:
“אתה בטח זוכר אותו בוקר אומלל/שנינו ישבנו במשרד המקולל/כססת ציפורנים שיחקתי בעט/שנינו ביחד הולכים להתמוטט
למורה ולמנהל כבר לא היו כוחות/הפעם זה נגמר רק ב”פרקי אבות”.
המילים הללו כל כך מיוחדות מפני שהן מתארות אב ובנו שיושבים במשרד המנהל כאיש אחד בלב אחד. שניהם יחד חווים את הבעיה כמשותפת. “ושניהם יחד הולכים להתמוטט”.
האב סיפר לי כי בזמנו העניש את הילד על התנהגותו, אך הילד שבינתיים בגר והפך לאברך כלל אינו זוכר זאת. כי עונש שניתן מתוך אהבה אינו נרשם כמשהו רע, אלא כחלק בלתי נפרד מהתפקיד של ההורים.
8.
חודש אלול מהווה את תחילת שנת הלימודים.
זה הזמן הכי טוב לעשות “סוויץ” ולבדוק אם ילדינו חשים “כבנים” או “כעבדים”. ברגע שנחשוב על זאת, לגבי כל ילד וילד, מיד נדע את התשובה, ויהיה קל לנו לשנות את היחס.
עלינו לזכור כי באותה מידה אנו רוצים בזה. “אם כבנים” – פותר את הבעיה לבאים בדין מפני שאב אמור להתייחס באהדה לכל נידוניו. הוא רוצה שיזכו בדין וממילא גם נתינו באים לדין בתקווה ובחביבות, מה שנותן להם כוח לרצות את אביהם שבשמים בתשובה בתפילה בצדקה ובסליחה.