שם המשחק הגאוני: משיכת זמן • הזירה מתחממת ‘על ברקס’

 1.

הבחירות לרשויות המקומיות ייערכו בעוד פחות משלושה חודשים. בהחלט נקודת זמן בה ראשי הסיעות החרדיות היו אמורים כבר לדעת מי משובץ איפה ומדוע. התירוץ הקלוש ‘רק אחרי פסח’ חלף עבר מזמן. אפילו ‘בין הזמנים’ כבר מאחורינו.

אז מדוע, בעצם, המערכת מדשדשת, בעיקר במוקדי הכוח וההכרעה – ירושלים ואלעד?

הוצאנו מחוץ למשוואה את הערים בהן נפלה כבר הכרעה, אך לא בשל הכישרון של הקודקודים המנווטים:

• בבני ברק קבע אברהם רובינשטיין עובדות בשטח, כשהוא מחובר בכל נימי נפשו אל הגר”ח קניבסקי. למעשה, הוא לא מותיר כמעט אופציה להנהגה בעיר התורה והחסידות שהוא לא במרכזה.

• בבית שמש ניהל משה אבוטבול, מתחת לאפם של כל המעורבים, משא ומתן מבריק שהוביל אותו לכבוש, כמעט על מגש של כסף, את העיר לקדנציה נוספת, כשלכל ברור שאין לאיש סיכוי נגדו.

אפילו ‘דגל התורה’ נאלצה לקבור עמוק באדמה חלומות על כיבוש כס ראשות העיר, כמו גם את האמירות “אחרי אכלוס רמה ג’, יש כאן רוב ליטאי בעיר”. אז יש. כעת נותר להם לשבת שבועות ארוכים על המדוכה, בניסיון ללקט עצמות שנותרו לאחר חלוקת הבשר נוטף השומן.

• במודיעין עילית כבש יענק’ל גוטרמן את העיר עוד לפני שנאמרו המילים ‘בחירות מקומיות’. יתכן אפילו שלא ייערכו בחירות בעיר, אחרי שהעניק לפלג הירושלמי כל טוב סלה, והסתדר איתם על הצד היותר טוב.

• ביתר עילית נמצאת נכון לעכשיו בקונצנזוס לגבי זהות ראש העיר הנבחר – מאיר רובינשטיין. רק מרד עממי משמעותי יכול להביס אותו בקלפי, מה שלא נצפה נכון לעכשיו במספרים כה גבוהים. אז נכון שיש מי שטוען שהדחת יו”ר דגל הנמרץ והמצליח איציק רביץ מראשות ‘דגל’ בעיר היא בעצם הדחה של רובינשטיין, באשר רביץ יישר איתו קו בדרך להביא הישגים לקהל שלו. ועדיין, כדי להדיח ראש עיר מכהן אתה צריך מאסות של אנשים זועמים, ולא נראה שיש בנמצא מספר שכזה.

רק סכסוך מאוד משמעותי בין ‘שלומי אמונים’, הסיעה אליה משתייך רובינשטיין, לבין ש”ס (על רקע אלעד, למשל) יכול להוביל להצבת מועמד מש”ס או דגל (איש דגל-רשב”ם, כמובן) כמועמד לראשות העיר ביתר עילית. אבל הסיכוי לכך כרגע די נמוך.

2.

את הקרבות על שני המעוזים המשמעותיים, הנמצאים כעת בעין הסערה – ירושלים ואלעד – מנהלת סיעת ‘שלומי אמונים’, בסיוע האגף התומך ‘דגל-ראב”ד’, בטקטיקה מעניינת: משיכת זמן.

שרוליק פרוש. צילום: Yaakov Naumi/Flash90

ברור לכל, כי כל יום שחולף מבלי שמועמד נגדי מציג מועמדות בעיר אלעד ופוצח בקמפיין, משחק לטובת המועמד המכהן והמצליח בתפקידו – ישראל פרוש.

נכון שיש לו גם קיני התנגדות בעיר, בעיקר מכיוון ש”ס, אבל גם מכיוון ‘דגל’ (בעיקר ‘דגל-רשב”ם’). עם זאת, ההתנגדות מצד ‘דגל’ די נחלשת (לוקחים בחשבון שהוא יזכה בעוד קדנציה, אז מדוע להסתכסך). אולם, כל עוד אין שם, כתובת ותמונה של מועמד היוצא לקרב חזיתי, הסיכוי לכיבוש העיר מידיו של פרוש הולך וקטן.

הדיין הגר”י סילמן – מי שאל פתחו התגלגל תפוח האדמה הלוהט, כדי שיכריע האם ראש העיר ישראל פרוש ימשיך לכהן קדנציה נוספת או ש’דגל’ תעמיד מועמד מטעם הסיעה – אמנם נפגש עם שם שמדובר בו נכבדות, יוסי שטרית מביתר עילית, אבל נכון לעכשיו, ימים ארוכים לאחר הפגישה הסודית, טרם נמסרה הודעה מטעמו של הדיין על הכרעה.

 בינתיים חלף עוד זמן, אותו ניצל ישראל פרוש על הצד היותר טוב, תוך שהוא מפיק אירועי בין הזמנים מושקעים, עומד על הבימות ונואם (אפילו ליער בן שמן טרח להגיע, לקומזיץ מאולתר שהרימו חברי קבוצת ווטסאפ מצליחה), ובעצם כובש את קהלו מבית.

מן הצד משקיפים על הנעשה קודקודי ש”ס ו’דגל-רשב”ם’ וכוססים ציפורניים בהמתנה להכרעה ברורה. בין לבין, מוחלפות טיוטות של הסכמים בין קודקודים ב’דגל-ראב”ד’ לבין קודקודים ב’שלומי אמונים’ – הכל בניסיון לסלול את הדרך לכיבוש קדנציה נוספת של פרוש ‘על מגש של זהב’.

3. 

ומה בירושלים?

ובכן, מצד אחד הציג המועמד החרדי יוסי דייטש (יש מועמד חרדי נוסף, עם ניסיון וותק מהקדנציה הקודמת, חיים אפשטיין, הנתמך בידי הפלג הירושלמי), מועמדות מטעם סיעת ‘אגודת ישראל’. מצד שני, טרם בוצעה הכרזה רשמית על כניסה למירוץ.

המון הכנות; הרבה התארגנויות; אפילו השפן המנצח בדמות רעייתו שושנה, כבר נשלף מהכובע – אבל הצהרה ברורה עדיין אין.

אלא מה? שעצם אזכור האופציה של מועמד חרדי בולט (שעוד נתמך, לפחות רשמית, באופן מעשי יצביעו חסידי גור עבור מי שילחשו להם בבוקר ההצבעה, בידי יענק’ל ליצמן, האיש שמפחיד כל חילוני ירושלמי מצוי) – מבריח מצביעים פוטנציאליים של משה ליאון או זאב אלקין לזרועותיו של עופר ברקוביץ, מועמד חילוני ‘למהדרין’, המציג חזון לעיר שתתאים לחילוני הממוצע.

אלקין וליאון. צילום יעקב כהן

אלקין, שניסה לגייס תמיכה מוחצת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונאלץ להסתפק בקול ענות חלושה, מנסה לקושש את קולות החרדים ולומד (הוא מלומד בכך מהקדנציה שלו כיו”ר הקואליציה, ועדיין נראה שהוא קולט בכל בוקר מחדש כי מה שידע מתגמד לעומת המציאות בשטח)  – על בשרו עד כמה קשה המשימה.

אז מה יש לו בינתיים? תמיכות חשאיות שנסגרות בשו-שו עם פלגים כאלו ואחרים (ההערכות הן כי החוגים שתמכו בסיבוב קודם בברקת, יתמכו הפעם באלקין. ההיסטוריה חוזרת), ולכאורה גם תמיכה של מצביעי הליכוד – בהדגשה על ‘לכאורה’, כי הליכודניקים לא ממש מקבלים הוראות עבור מי להצביע, ולא מן הנמנע שיש מביניהם מי שמעדיפים את ליאון על פני אלקין (מסובך להסביר מדוע, עניין של מחנות בליכוד).

זה ממש לא מספיק, כשהקהל החילוני שלך מוצא אפיקים אחרים.

משה ליאון, שנהנה בפעם הקודמת מאשליה של תמיכה חרדית מאוחדת וגורפת, והופתע במוצאי יום הבחירות לגלות שחצרות כמו גור ובעלזא נעלמו לו מתחת לראדר, לא מצליח הפעם אפילו להשלות את עצמו. שכן כעת, שלא כמו בבחירות הקודמות, הוא איבד תמיכה רשמית של נתניהו (שגם בפעם הקודמת העדיף בסתר ליבו את ברקת, יש אומרים שאפילו פעל בעדו) והליכוד, כמו גם את התמיכה הגורפת של ‘דגל התורה’, שרק רסיסים ממנה מוכנים להבטיח לו עזרה.

מה שכן, יש לו את אביגדור ליברמן ואריה דרעי, שיש שיאמרו כי הם מבריחים קהל פוטנציאלי, שלא ממש רוצה שליברמן או דרעי והחרדים, ישתלטו לו על העיר.

4.

‘משיכת הזמן’ בבירה מזיקה לחרדים.

שכן, כל עוד האופציה החרדית מונחת על המדף, היא קודם כל מחזקת און ליין את עופר ברקוביץ ומבריחה אליו חילונים החוששים מהשתלטות חרדית. בנוסף, ואולי בעיקר, היא משאירה גורמים חסידיים מסוימים, כמו גם את ‘דגל’, בעמדת המתנה. שכן, המועמד החרדי יוסי דייטש טרם אמר את המילה האחרונה.

ההתנהלות הזו מחלישה גם את הכוחות של אלקין וגם את הכוחות של ליאון.

“זה שדייטש שוכן אחר כבוד ‘על המדף'”, טוען גורם בכיר ב’דגל’, “מונע מפלגים חרדיים לסגור עם אלקין וליאון, שהולכים ונחלשים בגלל זה. מצד שני, זה מחזק את עופר ברקוביץ, כי עצם אזכור שמו של מועמד חרדי מכנס את החילונים לתמוך בו”.

נהנה מהספק. מאיר פרוש. צילום: Miriam Alster/FLASH90

כלומר, דייטש גם לא מכריז, וגם נהנה מהילה של מכריז, “ומשיכת הזמן הזו מעצבנת. גם בירושלים, גם באלעד”, הוא אומר.

לדעת הגורם, “מדובר בטקטיקה מופלאה של משיכת זמן, שנעשית בכוונה תחילה, תוך שהיא משחקת לידיהם של אנשי שלומי אמונים. אם דייטש מתכוון לרוץ, למה הוא לא מכריז על זה? ואם הוא לא מתכוון וזו רק טקטיקה לצרכי מו”מ, למה הוא עומד על המדף כאילו היה מועמד, ואפילו משגר את אשתו להתראיין?”.

אני מזכירה לו, שבאלעד משיכת הזמן לא ממש קשורה לשלומי אמונים, שההגה בידיו של הדיין הגר”י סילמן, אבל הוא צוחק. “חילופי הררי ניירות בין גורמים ב’דגל’ לבין שלומי אמונים, הררי נייר שמוצגים בפני הדיין, מה זה אם לא משיכת זמן?” – הוא תוהה.

ובינתיים, נהנית ‘שלומי אמונים’ מן הספק. היא אינה סוגרת עם איש מבין המועמדים, איש ‘שלה’ ניצב על הזינוק, והכול פתוח.

בירושלים, המשחק הזה עלול לעלות לחרדים במחיר גבוה מאוד, שימליך את המועמד שהכי  פחות ידאג להם. באלעד – זה פחות קריטי. אחרי הכול, כל מועמד שייבחר ידאג לעולם התורה והישיבות בעיר.

אז חייבים להסיר את הכובע בפני המשחק הכי טוב בעיר.

רק ימים יגידו האם הוא גם היה המשחק המנצח.