תמיד אמרו שבארץ אין רגע דל, אבל בעת האחרונה כבר אי-אפשר לעקוב אחר גלי הסערה.
דומה שהחיים נהפכו לזירת איגרוף בלתי-פוסקת, ובכל יום מתפרצת פרשה חדשה לראש הכותרות, ועמה הוויכוחים והפולמוסים וההפגנות.
אכן, מדובר בסוגיות חשובות לעתידנו, אבל בתוך כל גלי הסערה אנחנו מאבדים את היכולת להביט פנימה, אל תוך עצמנו. כל תשומת הלב מופנית החוצה – אל הסוגיות הציבוריות ואל מה שאמרו וכתבו ועשו או לא עשו אחרים.
ומה איתנו? איך מתנהלים החיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו?
אלול בעולם
בעוד ארבעים יום, ביום הכיפורים, נעצור לרגע את הפולמוסים והוויכוחים. התקשורת תידום. מהמקלטים לא יבקעו קולות המתכתשים. כל אדם מישראל יתכנס בתוך עצמו, יתייצב מול בוראו, ויחשוב על חייו. בליבו יעברו הרהורים על המהות הפנימית של החיים, וכיצד מחוללים שינוי אמיתי בזרימה של היום-יום.
אלא שיום אחד אינו מספיק.
רכבת דוהרת אינה נבלמת ברגע אחד. יום הכיפורים הוא נקודת שיא בתהליך עמוק שמתחיל עכשיו, בראש חודש אלול. את הלחיצה על הבלמים צריך לתת כבר עתה, ולא חמש דקות לפני ‘כל נדרי’.
הרבי הקודם מליובאוויטש מתאר באחת משיחותיו את האווירה ששרתה בעיירה עם בואם של ימי אלול: “בשבת מברכים אלול, על אף שזה עדיין היה יום קיצי יפה, כבר השתנתה האווירה. כבר החל להיות מורגש ריחו של אלול. החלה לנשב רוח של תשובה. כל יהודי נעשה שקול יותר, עסוק יותר במחשבותיו, והחל להתנתק מענייני החולין”.
עוד הוא מתאר שם את התחושות בימי אלול עצמם: “כאשר שוכבים במיטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמניין הוותיקין הראשון בבית הכנסת כבר סיים את תפילתו. תוקעים בשופר. קול השופר מעורר: אלול בעולם! ממהרים להתלבש, ויש תחושה של חוסר נחת: מדוע איחרנו לקום! עובר הרהור על משה רבנו שהיה בהר בימים האלה. אלה ימי רצון שבהם אפשר לפעול לגמרי אחרת. צריכים להיות בן-אדם! לא לבזבז את הזמן!”.
הזזת מרכז הכובד
חודש אלול כולו הוא זמן של חשבון נפש. תשומת הלב צריכה לעבור אל עצמנו. עם כל הכבוד לחוק הלאום, וה’הדתה’, ו’הקרן החדשה’, ו’הדרת הנשים’, ועפיפוני התבערה, וסוריה, ואיראן, והחור באוזון – יש עוד סוגיות חשובות לא פחות.
איך נראים חיינו? כמה אנחנו משקיעים בלימוד, בהתעלות רוחנית? באיזו מידה אנו מתמודדים עם יצרינו? ומה על חינוך הילדים? וההשקעה במשפחה?
בסופו של דבר, אלה החיים האמיתיים. אולי הם לא ינפיקו כותרות ויפרנסו שעות של שידור, אבל בהם טמון האושר האישי ותחושת הסיפוק.
תקיעת השופר של חודש אלול היא צפירת התעוררות. לעצור, להירגע, להרים את הראש מעל הזרם השוצף. להעביר את מרכז הכובד אל עצמנו.
זה הזמן לחשוב על תכלית החיים. על חיזוק הקשר עם התורה ומצוותיה. עם הבורא. וזה גם מה שיביא לנו שנה טובה ומתוקה.