מכירים את אלה שיוצאים לטיול או לחופשה בטבע ואז מטרידים עם תמונות נוף משעממות שהם צילמו? אז אני לא כזה.
לא שאני לא מטריד, אני פשוט לא יוצא לטיולים בטבע. נורא חם שם.
אבל הנה כמה תמונות מהחודש האחרון, רובן מירושלים הנעימה. רגעים אחרונים של אוגוסט ובין הזמנים, לפני חודש אלול הבא עלינו לטובה.
כולם יודעים שבכותל תמיד פוגשים טיפוסים מעניינים. אני לא יודע לזהות מי החבורה הזאת ומאיזו מדינה באפריקה הם הגיעו, אבל כשהתקרבתי לצלם אותם מתפללים בהתרגשות בכותל, שמתי לב לתופעה הפלאית הבאה: הבגדים הססגוניים שלהם תואמים בול, אבל בול, לצבעים של החומש שהיה מונח שם מאחוריהם. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
את הגרפיטי הזה ראיתי השבוע בגינה בירושלים. ולא בסתם גינה אלא בזאת הסמוכה למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור: “תשוחרר קאיה משבי נתניהו!!!”.
אפשר להתווכח אם הבדיחה בטעם טוב או לא, אבל דבר אחד די ברור: אם היא הייתה נכתבת על חיית המחמד של אישיות אחרת – נגיד החתולה השחורה של נשיאת בית המשפט העליון – כבר היינו שומעים על ההסתה המסוכנת בכל מהדורות החדשות.
אבל כאן מדובר בנתניהו. הכול מותר. קאיה הלכה לעולמה כבר לפני חמישה חודשים (שהם בטח משהו כמו שלוש שנים בחיי כלב) וה”תג-מחיר” הזה עדיין מתנוסס בסביבת המחיה שלה. אגב, כדי להיזכר מתי בדיוק מתה הכלבה, נכנסתי לגוגל והופתעתי לגלות שקאיה ז”ל זכתה לערך ארוך ומפורט מאוד בוויקיפדיה, כולל הערות שוליים. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
אמפי לטרון, שעת לילה מאוחרת, אירוע הסיום של קייטנות הקיץ של תנועת הנוער NCSY של ארגון ה-OU. אלפי צעירים וצעירות מארצות הברית, חלקם הגדול מבתים לא דתיים, הגיעו לארץ לכמה שבועות של כיף, התנדבות, לימוד וטיולים היסטוריים בארץ ישראל.
על מסכי הענק מוקרנים לאורך הערב סרטונים מושקעים מפעילות המחנה. החניכים מספרים בהם כמה שינו השבועות בארץ את חייהם. בוגרים ממחנות בשנים קודמות מתארים איך בעקבות ההיכרות עם ישראל, הם החליטו ללמוד בה ולעשות עלייה.
ואז, אחרי הנאומים, והמוזיקה, ושירת התקווה בדמעות (כמו שרק אמריקאים שעוד לא זכו לגור כאן ולהתרגל לישראל יודעים לשיר), ואחרי הזיקוקים בשמיים, מוקרן טקסט בפונט ישן על כל תשעת המסכים. מה זה? עוד סרטון? המנחה מכריז: תפילת ערבית.
הייתי כבר בהרבה אירועים שהסתיימו בתפילת ערבית, אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הרעיון הפשוט והיעיל הזה: להקרין את מילות התפילה על מסכי הענק. חכמה באמריקאים תאמין. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
יום רביעי שעבר. שעת צהריים של בין הזמנים. בית המדרש של ישיבת מרכז הרב, שבכל ימות ולילות השנה הומה במאות תלמידים, ריק עכשיו. זאת אומרת, כמעט ריק. בקצה בית המדרש יושבים כמה צעירים, כנראה תושבי השכונה, ולומדים.
ואז, נכנס היהודי הזה, מתיישב בשורה האחרונה, ממש ליד הפתח, ושוקע בגמרא. קל לזהות אותו גם מאחור: רבה של ירושלים, הראשל”צ הרב שלמה משה עמאר. מסתבר שהרב הגיע להיות סנדק בברית מילה שאמורה להתקיים כאן, אבל התינוק התעכב. כשנעמדתי בשקט מאחוריו וצלמתי את התמונה, הרגשתי קצת כמו צלם פפראצי. אבל פפראצי דקדושה. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
וגם זה קרה הקיץ בירושלים. לשבוע אחד חזר השם “ר’ אריה לוין” להתנוסס במודעותיה. זה היה בנסיבות מצערות. במהלך השנים נפטרו בניו ובנותיו של ר’ אריה לוין, ועכשיו הלכה לעולמה האחרונה שבהם – הרבנית עטל פלצינסקי בת ה-95. תם עידן.
הרבנית פלצינסקי גרה כל השנים בביתו של ר’ אריה לוין בשכונת כנסת בירושלים. ו”כל השנים” זה פשוטו כמשמעו, 95 שנים. בבית הזה נולדה בתשרי תרפ”ד ומהבית הזה הובהלה לבית החולים ביומה האחרון עלי אדמות.
עוד כילדה סייעה לאביה, הצדיק הירושלמי הנודע, במעשי החסד שלו עם אסירי המחתרות ועם עניי העיר, והמשיכה לסייע לו ולגור לצידו גם כשבגרה ונישאה לרב אליעזר פלצינסקי, מתלמידי החכמים של ירושלים.
עד לאחרונה עוד קיבלה קבוצות שרצו להיפגש עימה ולשמוע מפיה על ההיסטוריה המפוארת של בית אביה הדגול, ברחוב שמאז פטירתו נקרא על שמו. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
ונסיים בחידה: מה רואים בתמונה? מה זה הסטנדר המוזר הזה שמוצב מאחורי לוח שקוף עבה על רקע אבנים עתיקות? רוצים רמז? שוב הכותל המערבי.
ובכן, זהו מבט מלמטה, מעומק מנהרות הכותל, לכיוון מעלה – אל בית הכנסת של הרב גץ אל מול מקום קודש הקודשים. כמו במנהרה בעזרת הגברים שבשמאל רחבת הכותל, גם כאן יש חלק עם רצפה שקופה. כך זה נראה מלמטה. צילום סלולרי: ידידיה מאיר
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’