האם באמת החרדים מלכלכים את הגינות?

בכל שנה, בימות החופשה, מגלים ברחוב שהחרדים אוהבים ללכלך.

הם מגישים לילדים שלהם את הבמבה מתוך השקית, וחצי מהכמות נושרת על המדרכה.

הם סועדים בגינה עם שמונת ילדיהם ושוכחים להשליך לאשפה את הכלים החד-פעמיים, את הטיטולים המדושנים ואת השאריות של המאכלים.

הם לוקחים את שקית האשפה לפח ולא אכפת להם בכלל שהיא נקלעת מחוצה לו.

בימינו קל יותר להאשים את החרדים בלכלוך, כי לכל אדם שאינו נמנה על המגזר החרדי ישנה מצלמה מעולה תחת ידו, מצלמה שבכוחה לתעד אפילו נפילה של גלעין אפרסק, ואפילו מגבון בודד שנשאר לנוח תחת העץ.

נכון, החרדים מלכלכים את הגינות. אבל האם החרדים מלכלכים את הגינות יותר מחברה אחרת?

ממש לא.

•

אני נוהגת לומר להורים בקורסים להורים שאני מעבירה, שאם הם רוצים להישאר שפויים, שיעשו לעצמם הנחות במלאכות שפעם היו הכי חשובות בעולם.

כן, כדי להישאר בחיים עלינו לערוך ויתורים על דברים החשובים לנו.

לפעמים הוויתורים נעשים במחשבה ובהחלטה, ולפעמים הם נעשים מאליהם, מכורח המציאות, מבלי לשים לב ומבלי יכולת להקפיד על דברים.

החכמה היא לדעת שנערוך ויתורים כשאנחנו מגדלים משפחה מרובת ילדים, ולא לבכות כאשר נאלצים לחוות אותם.

אדם מהציבור החרדי הוא ככל אדם מציבור אחר, בין כולם יש כאלו שלכלוך מטריד אותם יותר ויש פחות.

בניגוד לכל אדם אחר, האדם שניזון בהליכותיו מדרכי התורה, אכפתי כלפי הזולת ומעוניין להשאיר פארק נקי לא רק מכיוון שמישהו עלול לצלם, אלא הרבה יותר מזה, כי כתוב בתורה:

‘ואהבת לרעך כמוך’, ומי אוהב לכלוך של אחרים? אפילו לכלוך של עצמנו, איננו מחבבים.

אלא מה לעשות? כשיוצא זוג הורים עם שמונה ילדים, אין זה כמו זוג הורים שיוצא לחגוג בגינה עם שני ילדים.

לפעמים, הורים, כמו בביתם שלהם, חייבים לעשות הנחות לעצמם. ורוב הפעמים ההנחות נעשות מאליהן, מבלי שמישהו תכנן אותן.

הבמבה שמוגשת לתינוק לא מוצאת חן בעיניו והוא בצרחות משליך אותה לארץ.

האם בינתיים מתמודדת עם בן ה-3 ודואגת שלא ירוץ לכביש, עם הילדה שלומדת בכתה ג’ שנעלמת מן האופק והעיניים נשואות לסביבה בדאגה, כדי למצוא אותה.

הבמבה נשכחה על האדמה. או נשארה שם בלית ברירה, מה לעשות?

•

משפחה חרדית יושבת לה על הסדין בשמורת הטבע, האם מחליפה טיטול לתינוק. היא מתכננת בליבה לזכור לקחת אותו אתה כשתצא מהמקום, כדי להשליכו לפח אשפה, אלא שבינתיים הרבה מים שוטפים בנהר, היא נקראת אל הילד הגדול שצריך לחפש לו שירותים, היא ממהרת אחרי הילדה שרוצה שאימא רק תראה מה מצאה בין העצים, והיא מזעיקה את האבא שיתפוס את העגלה של התינוק שלא תתהפך, כשהילד הגדול תלה יותר מדי שקיות מאחור.

הטיטול נשכח תחת הסלע.

גם המוצץ נשכח. רק שזה לא קשור לעניין.

כשיוצאת משפחה חרדית מהפארק, יצאה חבורה בסדר גודל של כיתה קטנה. האם אפשר להשוות בין לכלוך שמשאירה כתה, לבין לכלוך שמשאיר אדם בודד? ממש לא.

נראה כלפי חוץ, שהחרדים האלו חיים בזבל, אבל אם היו מסתכלים מעט פנימה היו מגלים כמה לכלוך ואשפה נשלחו היישר אל הפח, כמה טיטולים נקלעו בול לתוך מיכל האשפה, וכמה פירורים טואטאו אל מחוץ לתחום.

את כל זאת לא רואה איש, שכן אין לאף אחד עניין לראות זאת.

רואים את הטיטול הבודד שנשאר תחת הסלע, רואים את הביסלי שנשפך לקטן אל האדמה, ורואים את הקשקושים שקשקש בן ה-3 על הארץ עם אבן הגיר שמצא.

אנא, מלעיזים יקרים, הכפילו פי עשרה את כמות האשפה שהשאירה אחריה משפחה המונה שני ילדים, ואולי תגלו שהמשפחה של החרדים הייתה דווקא נקייה יחסית.

כשאתם מגיעים למקום כדי לבדוק כמה אשפה החרדים האלו השאירו אחריהם, היזהרו על רגליכם, כי יש סיכוי רב יותר שבדרך לספירת האשפה, תדרכו על הלכלוך של הכלב שעבר פה לפני רגע עם משפחתו ה’לא חרדית’ שטיילה פה.

אני מזהירה אתכם סתם כך כדי שהנעליים שלכם לא יעלו ריח באושים (אל תדאגו אף אחד מהחרדים לא יצלם אתכם, אצל החרדים המלוכלכים האלו, המצלמה עדיין לא חלק מהגוף).

טוב, עזבו, לכלוך של כלבים. זה לא קשור לנושא.