מנדי גרוזמן: שרי רוט וענת סרגוסטי תגידו, מי היתה אתמול בהפגנה של הדרוזים?
ענת סרגוסטי: אני.
שרי: ידעתי…
מנדי: למה הגעת? את שותפה למחאה או רק בשביל לסקר?
ענת: זה גם וגם, אני בעד שוויון, אני רוצה שוויון לכולם, אני דואגת ממה שקורה, מכל ההקצנה הזו, ומצד שני – זה גם היה מסקרן לראות איזה אנשים יגיעו, כי אני תל-אביבית, עם כל הסטראוטיפים, גרה במרכז העיר, רוטשילד זו החצר הקדמית שלי, כל הדבר הזה.
ראיתי הרבה הפגנות בכיכר, אבל אני מודה שההפגנה הזו הייתה שונה. לא רק כי הדרוזים הגיעו פעם ראשונה, והם נהרו באוטובוסים כמו שנהוג לומר… נסעו שעות הלוך ושוב, נדמה לי שהכפר הדרוזי הכי קרוב זה ירכא, או באזורים האלו, שזה שעתיים וחצי נסיעה. אז הם נסעו שעות. אבל היו שם אנשים שלא ראיתי בשום הפגנה קודמת, לשם דוגמה היה שם אח של אבא שלי, בן אדם בן 80 שהגיע להפגנה. לדעתי, הוא לא היה בחיים שלו בהפגנה, ויש לו חבר דרוזי מאד מאד קרוב, עוד מתקופת הצבא שלהם, והוא בא יחד איתו להפגנה – וזה היה מרגש לראות את זה.
מנדי: איך הייתה האווירה בהפגנה? הרוח?
ענת: תראה, לנוכח כל ההשמצות שעמותות השמאל מממנות את ההפגנות וכו’, אז ההפגנה הייתה זולה. מערכת ההגברה לא עבדה כמו שצריך, כך שאם לא עמדת קרוב לבמה לא יכולת לשמוע מה אמרו, לא היו מסכי ענק…
אלי ביתאן: נו, אולי אין כסף בשמאל…
ענת: לא, כי כל הזמן אמרו השמאל מממן. וזה לא היה כך. האוטובוסים היו של מועצות מקומיות בגליל…
אלי: שמאל…
ענת: ברור, הגליל זה שמאל… אז התקשיתי לשמוע את כל הדוברים, הצטערתי שהנשים נדחקו לסוף תור הדוברים, וההפגנה ארכה איזה שעתיים, אז נשים הגיעו אחרי שעה ושלושת רבעי, וזה דגל שאני תמיד שמה לב אליו. אבל היו דוברים מגוונים, לא השמיצו את המדינה, חוץ מאמירה פה ואמירה שם, בסך הכול של הדבר הזה דיברו בעד השוויון, וזה קצת מגוחך שמנהיגי המדינה הם נגד שוויון. וחסרו לי… החרדים שיהיו שם, מכיוון שהם תמכו בחוק ודיברנו על זה לא פעם.
אלי: כן, אבל ההפגנה החלה במהלך השבת, ענת. בשעה 8!
ענת: לא! ההפגנה החלה בשעה 8:30!
מנדי: 8:12 דקות יצאה שבת.
אלי: עדיין. אין דרך לשומרי שבת להגיע.
ענת: עזוב. השכנים שלי חרדים, ולא ראיתי אותם שם.
מנדי: טוב, חרדים לא היו שם. גם אם זה היה ביום שני גם לא היו מגיעים החרדים.
ענת: וגם מהציונות הדתית לא היו.
אלי: ביום שני היו מגיעים הרבה חרדים…מסקרנות…
מנדי: כן, בזה אנחנו טובים. שרי, מהי עמדתך בעניין?
שרי: אז קודם כל גילוי נאות, לא הייתי שם. אני מעריכה את ענת שהיא עושה את עבודתה העיתונאית טוב, גם יורדת לשטח ומכתתת רגליים. חרדים לא היו שם, כי חרדים מפגינים על ציפור הנפש שלהם שזה אומר גיוס, שזה אומר, רק בהוראת הרבנים, שזה אומר, רק בהפגנה שקטה ולא אלימה, וזו לא היתה אתמול הפגנה על גיוס. אני מסכימה עם ענת שהחרדים ייפגעו גם הם מהחוק הזה, כמו מכל חוק יסוד, תמיד החרדים בסוף נפגעים כמו כל המיעוטים.
מנדי: מהי דעתך על הדרישה הדרוזית, שרי?
שרי: בעניין של הדרוזים, תראה, לגופו של עניין הם כן צודקים, אבל באופן מעשי זה מצלצל לי חלק מאותה שיירה ארוכה של כעס על נתניהו בגלל ש…ורק צריך להחליף את הקו הריק. הוא אוכל חמגשיות, מפטר עובדי בית בסיטונאות, מחליף כסאות גן…
אלי: זה מה שאת חושבת על הדרוזים?
שרי: לא, אני לא חושבת את זה על הדרוזים. אני גם לא חושבת שאב הבית מני נפתלי היה מונע בתחילה משנאת נתניהו. אני גם לא חושבת את זה על גורמי החוק שבאו לבדוק את כסאות הגן שעברו מירושלים לקסריה. כי בסוף, כל דבר הוא ענייני ויבחן במשקולות החוק. אבל! מאחורי הדברים האלו ברוב המקרים עומדת תקשורת, בחלקה לפחות, ואני לא מדברת על אנשים כמו ריקלין או תקשורות אחרות. אבל חלקה הגדול של התקשורת ניפח את המספרים, אתה ראית את ההבדלים בין כלי תקשורת אחד לאחר, איך המספרים קפצו.
ענת: למה זה קשור לדרוזים שרי?
שרי: לא, זה לא קשור לדרוזים שבאו והפגינו. כל דרוזי שיצא מביתו יצא בכנות, אבל את לא ראית כזה סיקור אוהד כשדיברנו על הפגנות אחרות. יש יד מכוונת שמסיתה את הדרוזים האלו!
ענת: מי היד המכוונת?
שרי: אני לא יודעת ולא רוצה לומר דבר בלתי מוכח.
ענת: עד כדי כך את מזלזלת בדרוזים שהם לא יכולים להגיד דברים על דעת עצמם?
שרי: חלילה. אבל אני מעריצה את התקשורת הישראלית שיודעת לקחת כל דבר פשוט, כל מסמר שעוד שניה יתפס כעבר מירושלים לקסריה ולהאדיר אותו ולפמפם אותו.
ענת: את לא באמת חושבת שיש מועצת חכמי התקשורת שמחליטה על זה.
שרי: אני מאמינה שהתקשורת עושה יפה את עבודתה כשמדובר בנתניהו. וכשהוא אמר פעם את המשפט ‘הם מפחדים’, זה כנראה ממשיך ללוות את המדינה.
ענת: את אומרת ש
שרי: אני אומרת שהסיקור! של מחאת הדרוזים, כמו הסיקור של מחאת הקיץ על הקוטג’, כמו הסיקור על כל מסמר קטן שעושה את דרכו מירושלים לקסריה, הוא מפומפם, הוא מנופח, הוא עושה כותרות ראשיות, שהנה הדרוזי שהבן שלו נפטר במלחמה והנה הוא הגיע מהגליל הרחוק, כיתת את רגליו.
ענת: עזבי את הסיקור. האם המחאה של הדרוזים צודקת?
שרי: הסיקור הוא מה שעושה את ההפגנות האלו מ’עוד הפגנה’ להפגנת כותרות ראשיות, להפגנה של כל המדינה ‘אוהה’ ו’נתניהו אשם’.
ענת: ההפגנה של הדרוזים אותנטית או לא? את הרי שומעת אותם בתקשורת, הם מדברים בקולם ובשמם.
אלי: ואני אוסיף לכם משפט לדיון. פעמיים בשבוע מגיעים לכיכר רבין 80 אלף בני אדם, אחרים! למחות נגד הממשלה. מה קורה? מתי בפעם האחרונה היה דבר כזה?
ענת: נכון.
שרי: אתה שואל את ענת אז היא תגיד, אוהה זה נורא. אבל תראי, ענת. יש בשמאל יותר מ-80 אלף בני אדם שלא בחרו בנתניהו וכועסים וזועמים על זה שהוא הולך לגמור את הקדנציה הרביעית שלו ואו-טו-טו מניין שנותיו עולה על זה של בן גוריון. אותם אנשים, שזה יותר מ-80 אלף, הולכים לישון בלילה וקמים בבוקר עם העצבים על ה’ראש ממשלה המעצבן הזה’ שכל היום נוסע לחוץ לארץ ומדינות אחרות מקבלות אותו בכבוד, וגם מגיעים לכאן ראשי מדינות, והנה המצב שלנו מבחינת מדיניות חוץ הוא טוב, ואי אפשר אפילו לומר שאמריקה שונאת אותנו ואותו, כמו שאמר פעם פעם יאיר לפיד… שהוא לא יודע להתנהג מול אמריקה. הוא לא יודע! והוא לא יכול! והוא לא יוכל! אז אותם אנשים קמים בבוקר בתחושה נוראית של ‘עוד יום עם ביבי בשלטון’. אז מה עושים? עושים כל מיני דברים.
ענת: זה שני דברים שונים. עוד יום עם נתניהו זה עניין של מפלגות, שרוצות להחליף את השלטון, וזה בסדר וזה לגיטימי.
שרי: נו, יש אנשים שהצביעו למפלגות הללו. והתקשורת היא שמאדירה את העסק הזה.
ענת: הייתי אתמול בהפגנה…
שרי: רגע, מנדי לא אמר שאנחנו מדברים היום על בעזלא ומכנובקא?
מנדי: פעם אחרת…
ענת: ראיתי אתמול עשרות אוטובוסים, אז זה לא אותנטי? מה קשורה התקשורת לעניין הזה? הם מתראיינים כל היום ברדיו.
שרי: אם הדרוזים היו יודעים שאת אף אחד לא מעניינת ההפגנה שלהם, כמו שבינינו ולצערנו הדרוזים לא תמיד עניינו את תושבי המדינה… תגידי, אם הדרוזים היו באים להפגין על העלאת קצבה משהו, מישהו היה מתעניין בכלל בהפגנה?
מנדי: מה שאנחנו הכי אוהבים בפינה שלנו זה האחדות שלכן…
שרי: לא, מחלוקת שהיא לשם החלפת שלטון, סופה להתקיים…
ענת: לא, אני מאד מעריכה את שרי…