לפני כמה שנים, סיפרתי באכסניה מכובדת זו, את הסיפור האגדי המסתובב ברחובות קריה על הגאון רבי שמשון פינקוס זצ”ל, שהשאיר לבדו אברך בלב המדבר על מנת שיצעק ויתחנן לה’, לאחר שביקש ממנו ברכה להיפקד בזרע של קיימא.
כטבעם של סיפורים המושמעים מפה לאוזן, גם בסיפור הזה, נשתרבבו טעויות ואי דיוקים כיד הדמיון הטובה על האנשים, וגם אני, כסופר המעתיק עלי כתב את הבל פיהם של האנשים ברחובות, חטאתי בחטא הנורא של העברת הסיפור בחוסר דיוק משווע.
לפני כחודשיים, זימן לי ה’ פגישה מפתיעה עם האברך היקר שעמו התרחש כל הסיפור.
כשהתוודעתי לשמו ולעצם היותו נשוא הסיפור המדובר, הראיתי לו את מה שכתבתי אז, והוא פשוט סרב לקרוא.
“עזוב אותך”, הוא אמר, “כל מה שכתוב, לא נכון. תן לי לספר לך עכשיו את הסיפור האמיתי מכלי ראשון”.
למרות ההתרגשות הגדולה, לא שכחתי את מכשיר ההקלטה, הנחתי אותו לצידו, הוא דווקא ביקש להחזיקו בידו, וכך כשהוא מדבר לתוך מכשיר ההקלטה, הוא סיפר לי את הסיפור הנדיר, כפי שתקראו פה, מכלי ראשון.
ויהי נעם ה’ אלוקינו עלינו, ויהי רצון שנזכה להעביר את הסיפור בלי שגיאות ובלי הוספות מיותרות, ושלא תצא תקלה תחת ידינו, אמן.
בואו נצא לדרך.
•
הקהילה באופקים, בזמן הנהגתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ”ל, הייתה קהילה יוצאת דופן. היא הייתה דומה בדמיון מוחלט לאותם הקהילות של פעם, בליטא ובוורשה, בתוניס ובמרוקו, שם ידע רב הקהילה באופן מדויק ביותר מה קורה עם כל אחד ואחד מבני הקהילה, ואנשי הקהילה עצמם היו כמובן משתפים את הרב בכל לבטיהם ובכל צרותיהם.
כך גם הייתה אופקים של פעם, בזמן הנהגתו של המרא דאתרא זצ”ל.
מיודעינו האברך ר’ שלמה זלמן פרוש, היה אז באמצע יגון מתמשך. כבר שבע שנים שמצפים הוא ורעייתו שתחי’ לפרי בטן, ואין ישועות, לא בדרך הטבע ולא בדרך נס.
בצר לו, הוא מגיע באמצע לילה אחד לביתו של רב הקהילה, ומתנה את צרתו. הרב שליווה את האברך המיוסר בכל השנים – והיה משתדל לקנות לו את מצוות ‘פתיחת ההיכל’ מעת לעת, כפי שסבר תמיד כי מצווה זו של ‘פתיחת ההיכל’ כוחה גדול לפקוד עקרות (כדאי לדעת!) – הביט בעיניו של ר’ שלמה זלמן ושאלו ברוך: “לצעוק אל ה’, כבר צעקת?”.
האברך השיב שלא, עדיין לא. להתפלל – התפלל, לבכות – בכה, אבל לצעוק – עדיין לא צעק.
“אם כך, רד למטה”, הורהו הרב, “והמתן ליד רכבי”.
להזכיר, השעה הייתה לאחר חצות לילה.
ברכב, סיפר הנהג, שהיה כאמור, לא אחר מאשר המרא דאתרא של אופקים, כי לפני שנים היו במקום אברכים המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב, והוא למד מהם את תורת הצעקה. “תפילה אינה מושלמת”, אמר הרב, “כשאין בה את החלק של הצעקה”.
לאחר כברת דרך הגיעו השניים למדבר שמם. “אם תצעק כאן, ישמעו אותך באופקים?”, שאל הרב.
האברך הביט סביב, בחן את האופק והסכים, שום צעקה לא תשמע מכאן עד לאופקים.
בשלב זה הדגים הרב פינקוס לאברך כיצד לצעוק, הוא הניח את שתי ידיו על אוזניו וצעק: “טאטע” בקול רם. “ככה בדיוק תצעק ותתחנן”, הורהו הרב, ועזב ברכבו את השטח.
ר’ שלמה זלמן המיוסר, נשאר לבדו במדבר וזעק מעמקי נשמתו. את כל יגונו וצערו הוציא באותם צעקות רמות לבורא העולם.
לאחר כמחצית השעה, חזר הרב, אסף אל רכבו את האברך הדומע, והודיע לו כי אם הוא רוצה להודות לו על הנסיעה, עליו לבקש ממנו עוד פעם, כשירצה, שייקחהו למקום זה לצעוק.
•
זהו רק חלקו הראשון של הסיפור, שהתרחש בחודש אב.
חודשיים לאחר מכן, בראש השנה, ביקש ר’ שלמה זלמן, שטרם נפקד בפרי בטן, לקנות את הפטרת חנה, המסוגלת לפקידת עקרות. יחד עמו נאבק על המכירה חברו הטוב, שגם הוא המתין וציפה שנים רבות לילדים.
בבימה יושב, אחוז בשרעפי קודש, הגר”ש פינקוס זצ”ל, ומביט בעיניים דומעות באברכים המוציאים את ממונם על הסגולה היקרה, כשהוא יודע עד כמה אין הפרוטה מצויה בכיסם. בדריכות של ממש הוא עוקב אחר תהליך המכירה, כשכל אחד מהאברכים מוסיף עוד מאה שקלים שאין לו, עבור קניית זכות עליית מפטיר.
משגדל המחיר, ועקף את רף אלף וחמש מאות השקלים, קפץ לפתע הרב פינקוס ממקומו, דפק בחזקה על הבימה וצעק: “עד כאן, תפסיקו מיד את ההתמקחות”, ואז בלהט האימה והקדושה שהיו בבית הכנסת הודיע: “מי שצריך להיפקד, יפקד השנה!”
וכך היה.
באותה השנה נפקדו שני האברכים במתנת שמים.
האברך שהתמקח עם ר’ שלמה זלמן, וזכה לבסוף בעליה, נפקד בתאומים.
ומשפחת פרוש נפקדה בשלישיה.
פלאי פלאים.
כשסיים ר’ שלמה זלמן את הסיפור, אמר לי כי האברך שזכה לבסוף בעלייה ניגש אליו בטרוניה. “איך ייתכן שדווקא אני, שזכיתי לבסוף בעליה”, שאל, “נפקדתי רק בתאומים. ואילו אתה, שלא עלית למפטיר, נפקדת בשלישיה?”.
עניתי לו, השיב הרב פרוש, כי אני וויתרתי. וכוחו של המוותר, כך מתברר, גדול יותר מכוחו של העוסק בסגולה בפועל.
•
מסתבר שהצעקה היא זו שהכריעה לבסוף את הכף. אך אני איני יודע איזו זעקה השפיעה יותר, זו של האברך בלב המדבר בחודש אב, או זעקתו קורעת הלב של הרב פינקוס זצ”ל בראש השנה על הבימה.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]