מהיכן צץ הסיפור על הרב שך ובנו?

את הסיפור הזה, כך נדמה, מכירים כל נער או נערה ברחוב החרדי:

להגרא”מ שך זצ”ל, היו שלשה ילדים – מרים רייזל שנפטרה בגיל 14, דבורה שנישאה להגרמ”צ ברגמן, וד”ר אפרים שך שהלך לעולמו לפני 7 שנים.

אפרים, איש חינוך, חבש כיפה והיה שומר מצוות, אך הוא בפירוש לא צעד בנעליו הגדולות של אביו. הוא נחשב לדתי-לאומי, למד באוניברסיטה וכיהן בשורה ארוכה של תפקידי חינוך בישראל ובחו”ל.

מדוע זה קרה? מפני מה לא המשיך הבן את האב הגדול?

הרב שך עצמו, כך מספרים, שוחח על כך פעם עם שכנו רבי בנימין דויטש, שבניו כידוע גדולי תורה ידועי שם – ואמר: “אתה, זכית שבניך כולם תלמידי חכמים משום ששרת איתם זמירות שבת, אני לעומת זאת לא שרתי איתם, אלא הייתי ממהר לסיים את הסעודות כדי ללכת ללמוד”.

זהו הסיפור המוכר, אולם האם הוא נכון?

הבדיקה הראשונית המתבקשת צריכה להיות אצל הבן, ד”ר אפרים שך ז”ל עצמו. ואמנם בראיון לעיתון ‘מקור ראשון’ בשנת 2011, זמן קצר קודם פטירתו, הוא נשאל על אמיתותו של הסיפור והוא השיב: “אולי מישהו שמע את זה ממנו – אני לא שמעתי. ייתכן גם שזו אגדה ולא חסרות אגדות על אבא”.

הפנייה הבאה היתה לנכדו של הגרא”מ. הנכד, נהנה לא רק מהיתרון הגנטי שבעטיו ביקשתי לשוחח אתו, אלא גם ידוע כמי שהכיר היטב את הבית של סבו הגדול. אין כל מקור רציני לסיפור הזה, הוא אומר בנחרצות ומוסיף. מסתבר, כי אין בו שמץ של אמת.

לדבריו, כשהיה הרב צעיר והתגורר בירושלים, הוא אכן לא שר זמירות שבת מאחר שהיה ממהר ללמוד עם הרב מבריסק, אולם מעולם הוא לא התבטא בנידון.

אז מהיכן צץ לו הסיפור? מדוע הוא מסופר שוב ושוב ומצוטט בספרים כה רבים?

למיתוס, כפי שמגדיר זאת המחקר, תפקיד מאד מוגדר: המיתוס נוצר מתוך צרכיו של ההווה, הוא משכתב את העבר שבתורו משכתב בחזרה את ההווה. המיתוס, כמו שאומר פרופ’ סיוון, נדרש למקם את ההווה של אותה חברה ברצף ההיסטוריה וגם לגרום לבני אדם לפעול על פי דפוס התנהגות מסוים, ולגייסם לכך.

למשל, ‘מיתוס תל-חי’. המשפט ההירואי של הלוחם העברי יוסף טרומפלדור ברגעיו האחרונים ‘טוב למות בעד ארצנו’, שירת בצורה נהדרת גם את מהותו של את החזון הציוני ההיסטורי וגם את הפעילות של שיבת העם לארצו, אף עם המשמעות לכך היא נפילה על אדמת המולדת. העובדה שטרומפלדור מעולם לא אמר את המילים [הרומיות בכלל] המיוחסות לו אלא ביטא קללה ברוסית – לא באמת משנה.

הסיפור על בנו של הרב שך, כך נדמה, לא שונה מן הבחינה הזו.

העובדה שלרב כל כך גדול, מנהיגה ומחוללה של ‘דגל התורה’ יש בן ד”ר ונכדים חילוניים, לא נתפסה בפשטות על ידי לא מעט חרדים. בטח לא בתקופה של שנות ה-80 וה-90. הקונספציה של הרב שך מחוללה של ‘חברת הלומדים’ החרדית, וחוליה מרכזית בכרונולוגיה החרדית ב-200 השנים האחרונות לא יכלה לסבול את הבן ‘המזרחניק’ במשוואה.

איך זה יכול להיות? איך זה קרה? זה הרי הרב שך? ובכלל אם אצל הרב שך התרחש הליקוי מי ערב לנו שאנו לא ניפגע?

הסיפור על זמירות השבת, כך נדמה, לא יכל להגיע בעיתוי טוב יותר. הגרא”מ עם כל גדלותו, פשוט לא שר זמירות שבת. אם לא שרים זמירות שבת ושולחן השבת המשפחתי החמים נפגע – הילד מתרחק.

מכאן גם תופעת הנשירה ברחוב החרדי. דפוס החיים החרדי הינו מושלם, הנשירה נובעת אך מגישה לא נכונה, למשל היעדרם של זמירות השבת.

הסבירות שאפרים שך, בחר דרך חיים שונה בשל תפיסותיו האישיות והשקפת עולמו, לא קיימת. עקרון ‘הבחירה החופשית’ הקדוש, שפועל גם בבתים של הגדולים ביותר לא מתקבלת. הסיפור על הזמירות כנראה, טוב יותר ובעיקר פשוט יותר.

משה מנדלסון ובניו

ולמרות הכל אין בדברים כדי להתכחש לכך שלזמירות השבת ולשולחן המשפחתי החמים, מקום נכבד בסוציאליזציה החרדית.

הנה עדות מופלאה על חייו של אחד היהודים המשמעותיים ביותר שחיו במאה ה-18:

משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית. להבדיל מהמיתוס המוכר [והנה עוד מיתוס עם תפקיד ברור] הקפיד על מראה ומנהג יהודי.

למרות זאת, ארבעה מילדיו המירו את דתם לנצרות, ועובדה זו הפכה לאחד מכלי הניגוח המשמעותיים ביותר כנגד האיש וכנגד שיטתו.

האם כולם התנגדו לאיש שחלק מהחרדים לדבר ה’ נוהגים להוסיף לשמו את המילים שר”י?

מאמר מרתק שפרסם המלומד הרב רפאל בנימין פוזן בכתב העת ‘המעיין’, מספק עדויות רבות של רבנים מכל החוגים ששיבחו את האיש, את ספרו ואת אישיותו.

אז למה בכל זאת יצאו ילדיו של מנדלסון לתרבות רעה והמירו דתם?

הנה הרב פוזן בשם אביו: …בסלון המפורסם שבביתו בברלין היו מתאספים טובי הוגי הדעות של ברלין, והוא בכניסת השבת היה נעלם לחדר צדדי, מתפלל מעריב ומקדש וחוזר אל אורחיו… לא ככה מחנכים ילדים לשמירת שבת… נכן שמנדלסון אישית דקדק בשמירת מצוות עד מותו, אבל אצלינו בפרנקפורט-דמיין תלו את כישלונו בחינוך – לא בסינטזה שבחינוך – אלא בווארמקייט [החמימות היהודית] שלא הנחיל להם.

“מי שבליל שבת קודש ממיר קבלת שבת בבית-כנסת וסעודת שבת משפחתית בשיח פילוסופי עם מלומדים גויים, גם אם יקפיד על קלה כבחמורה חינוכו לא יצלח”.