עקידת אייל, נפתלי, וגיל-עד

העולם היהודי בהלם, היו אלו שעות שהותירו בתדהמה כל יהודי בארץ ומחוצה לה. גם על אלו שסברו על פי מידעים שונים עוד קודם לכן, שזה המצב ניכר עתה העצב ותחושת האין-אונים, תחושה של שותפות באבל המשפחות ובאבל האומה כולה.

18 ימים של אי-וודאות, 18 ימים של תקווה, 18 ימים של חיפושים, 18 ימים שהסתיימו בנורא מכל. 18 ימים שטומנים בתוכם חשבון נפש של אומה נרמסת, כבשה בין שבעים זאבים.

הימים הללו נסתיימו בהרכנת ראש של הורים ובני משפחה וקבלת גזר דין באהבה. עובדה זו הינה מהדברים הקשים והיפים בהם נתברכה האומה היהודית, אבי האומה כבר הכין אותנו למצב זה לפני אלפי שנים בעקידת בנו יצחק.

בימים בהם זוכרים אנו את הרשעים הצרים את הארץ, בימים בהם עולה בליבנו זיכרון על בתים בהם אוכל אין ונשים רחמניות אוכלות בשר ילדיהן, כמה מרומם לראות אמהות המלוות ילדיהן כשדמעה מכסה פניהם והאמונה ניצבת שם בעוז.

לאבד ילד זה משהו אחר? בין איוב לאברהם

היה זה ספר איוב שהכין משה בכדי להכין את האומה המושפלת לקבל את יציאתם מגלות בהבנה. משה הולך להוציא אותם מגלותם וממה הוא חושש? הוא חושש שיאמרו איה אלוקינו שלנו? הוא מניח להם את האפשרות לצאת מגלות מצרים, להיפטר מחובת העבודה, להסיר מהם את החשש לגורל ילדיהן ולגורלם הם ומה הם יאמרו? לא?!

ולנגד עיניהם מציג משה דימוי נורא, את השטן פונה לבורא העולם ואומר לו: ‘נגעתי ברכושו פגעתי בילדיו אבל באיוב עצמו לא נגעתי עדיין הניסיון לא מספיק’ – עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. את הדבר הכי גדול לאדם, את ‘ילדיו’ נטל השטן מאיוב. חשוכי בנים חשובים כמתים, ומת בחיים, כך מסתבר, קשה יותר מאשר להיות מת ולא להיות. מה עושה טענה זו של השטן במקום זה?

אברהם אבינו מתנסה בניסיון של ברית מילה, הוא פוגע פגיעה פיזית בעצמו. לאחר מכן הוא מתנסה בניסיון עקידת בנו יצחק. הוא כבר גילה יכולת לפגוע בעצמו לשם מה עליו להתנסות בפגיעה בבנו?

אברהם אבינו מבין שיש מנהל לעולם הוא מוכן לספוג פגיעה עצמית, מוכן לכרות ברית מילה בגופו, אבל לאבד את הילד שעליו נאמר לו ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’ זהו ניסיון קשה הרבה יותר.

לעומתו, איוב שמכיר בכך שאלוקים ברא את העולם, אך סבור שהוא אינה מתנהל בדרך של סיבה ומסובב וההתרחשויות השונות בדרך מקרה הם, יהיה לו נוח יותר לספוג פגיעה סביבתית ואת עור בנו יעדיף ליתן בעבור עורו. ניסיון הפגיעה בעצמו קשה פי כמה.

משה רבינו חשש ש-עם בני יעקב יאבדו עשתונותיהם בגלל הסבל העצמי ויאמרו כי במסגרת האפשר, היציאה ממצרים יכולה להיהפך להיות להם לדבר גרוע וקשה יותר מהשהייה במצרים. הוא חפץ ללמדם שלכל דבר יש סיבה גם אם אינה נראית לעין – וטוב ורע אינם נמדדים במאזני המובן.

אל הנער הזה התפללתי – והנער איננו

הכאב העמוק של הורה שכול שאיבד את בנו שנפל בזרועות מפגעים, קשה מכאב של פגיעה עצמית. התחושה של אבידת הבן על מזבח יהדותו, על מזבח אמונתו, היא תחושה שאינה ניתנת לתיאור ‘אל הנער הזה התפללתי’, אותה אמא שבקשה ילד מהקב”ה, עוד ילד יהודי שיעשה רצון קל ו’הנער איננו’ בשל אותה אמונה הקושי שלה הוא קושי בל ניתן לתאר.

המבט על משפחות השכול, על הורים שגילו שילדיהם אינם עוד, שאנשי דמים לקחו אותם ופגעו בהם, שמחבלים ארורים ימח שמם חיסלו אותם, אבל הם מביטים נכוחה ורואים בזה את יד האלוקים הוא מבט אחר. הוא מבט שונה. הוא מבט של אנשים שמבינים שיש סיבה ומסובב, הם מקבלים זאת באהבה. זה הוא מבט של הדמויות בעקידת יצחק – המבין כי יש לנו כבני אב אחד את היכולת לחוש שייכות למעמד נוראי זה.

בימים אלו בהם רואים את ההזדהות של כל שכבות העם היהודי לא הבדלי דעות ומגזרים, מתמלאים השתהות ומפיו של מלאך רע יצאת בעל כרחה הקריאה: ‘מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל’.

הכותב משמש מנהל מרכז ‘בר דעת’ בירושלים.