זוג ההורים הפרענקים צמו שלושה שבועות – והבן התקבל לאשכנזים

מצטערים, אין מקום לילד שלך בישיבה שלנו’: ככה אמר ראש הישיבה לזוג שעמדו מולו.

הם זוג הורים, ספרדים, לא מהמיינסטרים של הציבור החרדי, אבל רוצים הם בתמימותם שהבנשלהם ייכנס לישיבה הטובה ביותר מבחינתם.

ובאמת, יש להם בן מוצלח ביותר וטוב, מחנכיו מעידים עליו. אבל התמזל מזלו, והוא לא נולד למשפחה הנכונה.

הם לא אמרו נואש, אין להם את מי להפעיל את ‘קשרים’ או ‘פרוטקציה’. אז הם באים. ביחד וכל אחד לחוד. הם באים לראש הישיבה ולמשגיח:

תנו צ’אנס, תבררו עליו.

אבל: אנחנו לא יכולים, הם אומרים להם, יש לנו מכסות, מצטערים.

•

הדרך הביתה ארוכה מהרגיל, ‘מכסות’ הוא אומר לי…

מה, הבנשלי הוא כעגלים מיובאים לשחיטה שיש עליו מכסות?! האבא הלך כפצוע ברחוב, כל מה שעשה כדי להיות ‘חרדי’ יותר ו’ליטאי’ יותר לא ממש עזר לו עכשיו בשעת המבחן. הוא ספרדי, ואת הבנשלו לא יקבלו, כל עוד ולא יביא איתו עוד 3 אשכנזים.

ואין לו להביא.

אז אותו לא יקבלו, זה סוף פסוק. ככה גם הסביר לו בכאב הרב’ה של הילד, גם המנהל הסביר, הוא הפנים, אבל לא קיבל.

•
2:30 לפנות בוקר.

‘עדינה את ערה’?! לוחש ר’ ישראל לאשתו.

‘כן’ היא עונה.

‘אני לא מצליח להירדם, אני דואג על הבן שלנו’.

‘אל תדאג’ היא אומרת.

‘אבל אני דואג’ מוסיף ר’ ישראל.

‘אני יודעת, אבל מה נעשה’?

‘חייבים לעשות משהו’ מלמל ר’ ישראל לפני שנרדם.

•

התפילות שלו התחילו לקבל עוד גוון, מעולם לא חשב שהוא יתפלל על הבן הטוב שלו, על הבן המוצלח שלו. אבל עכשיו, דווקא עליו הוא שופך דמעות.

שעת אחר הצהריים, דמדומי חמה, הוא מתפלל תפילת מנחה. לב שבור, שיברון שלא מגיע לו. הוא רוצה לבן שלו את הטוב ביותר, ובצדק, מגיע לו.

לקראת סוף התפילה הוא שם לב, שיש קטע של ‘קבלת תענית’. הוא נעצר לרגע ומחליט, אני אצום יום יום, עד שהבן שלי, יתקבל לישיבה הרצויה. חושב ועושה. ‘הריני מקבל על עצמי תענית נדבה למחר…’, הוא אומר וומתקשר לאשתו, מספר לה את מה שהחליט.

והיא רוצה להצטרף, גם היא תצום, עד שלבן שלה יהיה ישיבה.

•
שלשה שבועות הם צמו, צמים ביום אוכלים בלילה.

לאחר שלשה שבועות, פונה ר’ ישראל לאשתו ואומר לה, עדינה, אני כבר לא יכול. לא מסוגל לצום, אפילו לא עוד יום, זה פוגע לי בבריאות. ר’ ישראל עולה על אוטובוס קו 1 לכותל, שופך את ליבו, ובוכה, בוכה על האפליה הנוראית, בוכה שהבן שלו הוא קורבן שלה, בוכה שהוא לא יכול להועיל לבן שלו כלל, בוכה שהוא כבר לא יכול לצום.

הוא יוצא מהכותל, לא לפני שהחליט, אם לצום אני לא יכול כבר אז ממחר תענית דיבור בשעות היום עד שהבנשלי מתקבל לאותה ישיבה.

הוא רק נכנס הביתה בחזרה מהכותל. הטלפון מצלצל, על הקו מנהל התלמוד תורה: ר’ ישראל אתה יושב?!

– יושב.

– התקשרו מהישיבה, והודיעו שהתפנה מקום והחליטו לקבל את הבן שלך, פתאום התקשרו, אין לי מושג למה.

– אין לך מושג למה, לי יש מושג.

– עם מי דיברת, שואל המנהל.

– 18 ימי צום רצוף חוץ משבתות. זו היתה השיחה שקיימתי.

•

בשולי הדברים: הסיפור כולו אמיתי. לא הגזמתי במאום ועם זאת ברצוני להעלות שלש נקודות:

א. בשיחה שערכתי עם ראש ישיבה קטנה, התברר לי כי המצב היום נהיה הרבה יותר חמור מתקופתו של הרב אלישיב שחייב את הישיבות לקבל לפחות 30% ספרדים.

ב. הסתפקתי אם להעלות את הסיפור המצמרר הזה בשל סלידתי ממופתים, אבל אין פה מופת, יש פה תמימות.

ג. הדרישה של ההורים לישיבה אשכנזית דווקא, תורמת לחלק מן האפליה. נכון, צריך לייבש את הישיבות האלטיסטיות והגזעניות האלו, אך אומר בכנות: אינני מבין מפני מה מתעקשים אנשים להתקבל היכן שלא חפצים בהם. אודה ולא אבוש: הדבר נשגב מבינתי.