שר האוצר יאיר לפיד ספד ביישוב טלמון, לבקשת בני המשפחה, לגיל-עד שעאר הי”ד:
“אנחנו קוברים היום ילד.
לקבור ילד זה מעשה לא טבעי, הורים אינם אמורים לצעוד בהלוויות ילדיהם, סבים וסבתות אינם אמורים להזיל דמעה על קבר נכדיהם – זה אמור היה להיות להיפך.
כשאנחנו קוברים מבוגרים אנחנו בוכים על מותם, על החיים שהיו להם, על הזיכרונות שנותרו מאחוריהם.
כשאנחנו קוברים ילד אנחנו בוכים על החיים שלא יהיו לו, על החתונה, על שמחת החיים הראשונה של תינוק, אנחנו קוברים היום שולחן שבת שלם שלא יבוא עוד לעולם.
לפיכך בואו נזכור בכל רגע שאנחנו קוברים היום ילד.
אנחנו קוברים היום ילד שיכול היה להיות של כל אחד מאיתנו ולפיכך הוא אכן של כל אחד מאיתנו.
אנחנו לא קוברים מתנחל, אנחנו לא קוברים חיל בקרב הבלתי נגמר על הארץ הזו, זו לא הלוויה של חלק אחד בעם – לא קבוצה אחת קורעת קריעה, ואנחנו זקוקים אחד לשני ביום הזה.
לא לכעס אנחנו זקוקים, לא לפיצול נוסף בינינו, לא לתחרות מי מביע זעם קדוש יותר או שנאה טהורה יותר – הזעם אינו קדוש, השנאה אינה יכולה להיות טהורה.
אני מבין את כל מי שזועק לנקם, איך אפשר לא להבין כשגם אני מרגיש כך, כשכל אחד מאיתנו מרגיש כך. אבל ביום הזה, בלוויה הזו, מול המשפחה הזו – אנחנו זקוקים לאהבה, אנחנו זקוקים לשפה משותפת, אנחנו צריכים למצוא מחדש את השבילים זה אל זה.
אם אנחנו רוצים להעניש את אויבנו, אין להם עונש גדול מכך שהם מסתכלים עלינו ורואים שאין שום דבר שיכול להפריד בינינו.
אם אנחנו רוצים לנקום ברוצחים – ואנחנו נמצא אותנו ונעניש אותם – הנקמה האמיתית היא היכולת שלנו לגשר על הפערים בינינו ולחבק אחד את השני למרות כל הפגמים בינינו והויכוחים בינינו.
אם אנחנו רוצים לקדש את זכרו של גלעד, עלינו לבחור את מה אנחנו מקדשים – את האיבה לאחר, או את האהבה זה לזה – את מה שמפריד, או את מה שמחבר – את החשדנות, או את האמון בינינו.
ילדים לא כותבים צוואות, אז אנחנו צריכים לכתוב ביחד את הצוואה של גלעד – אם מרשה לי המשפחה ומרשה לי הקהל הייתי מציע שנתחיל את הצוואה הזו במילותיו של האר”י הקדוש – ‘הריני מקבל עלי מצוות עשה של ‘ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי וכמאודי’ – יהי זכרו של גלעד ברוך”.