מי שניזון מכלי התקשורת יכול להתרשם שמוסד הנישואים פשט את הרגל; שהציבור הרחב כבר לא מתחתן כדת משה וישראל; או שמי צריך בכלל את הטקס המיותר הזה שנקרא חתונה.
הרושם הזה נוצר מפני שיש גורמים הדואגים לפמפם שוב ושוב את המסרים האלה, וכשחוזרים על ססמה פעמים רבות, היא נקלטת.
כמו-כן התקשורת מדווחת בשקיקה על כל יוזמה המתריסה כנגד החתונה היהודית המסורתית, עד שנדמה כי כך נוהג רוב העם.
זה כמובן לא נכון.
רוב הציבור עדיין בוחר להינשא כדת משה וישראל. מדי ערב נערכות ברחבי הארץ מאות חתונות, עם חופה וקידושין כדת וכדין. גם בסקרים שמפרסמים הגורמים החותרים לקעקוע מוסד הרבנות בולט הנתון שרוב הציבור היה בוחר להתחתן על-פי ההלכה, גם אם היו מונחות לפניו אפשרויות חוקיות אחרות.
כובד האחריות
עם זה, אין לזלזל בטרנד שמובילים אותם גורמים אנטי-דתיים, בסיועה הנלהב של התקשורת. יש בהחלט חוגים שבהם האווירה השלטת היא, שלא מתחתנים ברבנות. בני זוג העומדים להינשא נקלעים ללחץ חברתי, ולא תמיד עומדים בו.
המציאות הזאת מטילה אחריות כבדה על כל רב העורך חופה וקידושין.
בכל מעמד כזה נוכחים מאות אורחים, וחוויית האירוע יכולה להיות מכרעת בעבורם. רבנים רבים מספרים כי לא אחת פנו אליהם בני זוג בבקשה לחתנם, אחרי שנכחו בטקס שערכו. הללו אמרו במפורש כי לא חשבו להתחתן בחתונה יהודית, אך בעקבות ההשתתפות בטקס, שנוהל בטוב טעם, שינו את דעתם.
כמו-כן חשוב מאוד להביא לתודעת הציבור את משמעותה העמוקה של החתונה, בתפיסת היהדות.
אין זה ‘טקס רשמי’, חיצוני וטכני, אלא מעמד רוחני, המכניס מימד של קדושה לחיי בני הזוג, ומניח בסיס לבית יהודי שורשי, שהוא עוד חוליה בשלשלת הזהב של עם ישראל לדורותיו.
דווקא בימינו, כשאנו מופצצים ללא הרף ברעיונות שונים ומשונים ובתפיסות מגוּונות מכל סוג אפשרי, אנשים מחפשים את העוגן והשייכות. אדם רוצה להרגיש את החיבור לשורשיו, לעמו, למורשתו.
הרגע הזה, שבו איש ואישה כורתים ברית ביניהם ובונים בית בישראל, הוא אחד המרכיבים העמוקים ביותר בזהותנו ובתחושת הרציפות היהודית.
לבֵנה בבניין האומה
בני זוג שעברו הכנה ראויה, ולמדו להבין את משמעותו הפנימית של מעמד הנישואים, לא יוותרו על החוויה הרוחנית העמוקה, ועל החיבור עם דורי דורות של יהודים, שהקימו בית בישראל בדיוק בדרך הזאת.
עם כל הכבוד לאופנות מתחלפות, אין דבר חזק יותר מהתחושה שכך בדיוק התחתנו יהודים לפני מאה, מאתיים, אלף ואלפיים שנים.
הקמת בית בישראל איננה אירוע פרטי ומשפחתי בלבד, אלא חלק מרקמת חייה של האומה כולה.
לכן בברכות הנישואים מזכירים גם את “משמח ציון בבניה” ואת התקווה ש”מהרה יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים”.
כי הזוג הזה, שבא בברית הנישואים, הוא עוד לבֵנה בבניין העם היהודי לדורותיו. את הרציפות הזאת חייבים לשמר ולטפח.