1.
פטירת צדיק עושה רושם. השבוע היא עשתה רושם גם מעל דפי העיתונות החרדית.
ומעשה שהיה, כך היה: השבוע הלך לבית עולמו המקובל רבי שריה דבליצקי זצ”ל. באורח פלא, כאילו יד נעלמה הייתה בדבר, בחרו שני השבועונים – ‘משפחה’ ו’בקהילה’ – בכותרת שער זהה: “כשריפת בית אלוקינו”. מעניין, לא?
ההבדלים בשער מינוריים: במשפחה המקובל ללא משקפים, בבקהילה עם; במשפחה בחרו ב”הגאון הצדיק”, בבקהילה ב”הגאון המקובל”.
כך או כך, מעניין יותר מה קרה במגזין פנימה.
ובכן, לתאר סתם כך את קורות חייו של הצדיק לא מספיק אטרקטיבי, בפרט כשמדובר בכתבת שער. אז, איך יוצרים מקוריות?
הנה דרכי הפעולה של שני השבועונים:
במשפחה היה לאליעזר שולמן, פור על המתחרה. מתברר, שלפני “כמה שנים” הוא ניסה להרים כתבה על המקובל הליטאי. “את המדרגות שמובילות לביתו של הגאון הצדיק רבי שריה דביליצקי זצוק”ל אני זוכר היטב. ביקרתי בהן לפני כמה שנים כאשר הן עדיין שימשו נאמנה את מי ששיחרו לפתחו”.
השבוע הוא שב לשם, כדי לנחם ולאסוף פרקי זכרונות לכתבתו. אלא מאי? שגם אז, לפני “כמה שנים” הוא הצליח להביא חומר טוב. איפה זה נתקע? הנה מה שמספר שולמן בקטע הבא:
“בכל הימים בהם שהיתי במחיצתם של אנשי המניין של הגר”ש דבליצקי, איש לא מנע ממני להקשיב לשיחות, או סירב לענות לשאלות. ימים אחדים לאחר שלא הגעתי התקשר אחד מהמתפללים. ‘אני חושב שלרב לא יהיה נוח אם הדברים יתפרסמו’, אמר. למחרת בבוקר הגעתי לשאול. ‘שמור את הדברים’, השיב הגר”ש דבליצקי, ‘יגיע היום בו לא יפריע לי אם תפרסם’. שמענו לדברי חכם, אלא מה.
והכתבה המתינה, עד השבוע”.
שיחוק, צריך להודות.
לכאורה אמור היה המתחרה, הקטן יותר – בקהילה, להיתפס לא ערוך, עם כתבת ספריה משעממת. אבל יצחק פלדמן גילה תושיה יוצאת-דופן. בתחילת חודש תמוז אושפז בן משפחתו בבית החולים ‘מעיני הישועה’. “העיניים והאוזניים דרוכות. בולשות אחר כל עיסוק מרגש שיפיג את השעמום המחליא שבית החולים מייצר למבקריו”.
ואז הגיעה ההזדמנות שלו.
“קול עמום בוקע מהחדר הסמוך – עולה ויורד בתחינתו. כמו מנגינה קסומה שאיש לא יודע להלחין, רק היא יודעת לכתוב את עצמה. אולי זה בכי של חולה, אולי תפילה של בן משפחה נרגש. אני חוטא במציצנות נפשעת, נמשך כמו בקסם אחרי התווים, וזוכה שלא בצדק לאחד המראות המרטיטים שחוויתי בחיי.
על כיסא מתכת עטוף ביריעת פלסטיק שחורה יושב יהודי קשיש. ראשו מוטה כלפי מטה, שומר על מרחק בטוח מהמסעד. ידו אוחזות צלחת חד פעמית אדומה, בתוכה תפוח אדמה מרוסק ומעט שעועית ארוכה. בידו השנייה ספר תפילות נטול כריכה – קל משקל. ולמרות זאת, היד רועדת. אולי מחמת הגיל, אולי מחמת הקדושה.
העיניים מושפלות, תולשות את התיבות מהדף, והגוף כולו מבקש לעשות לעצמו מקום, בין מילה למילה, בין דף לדף. משתוקק לעקור את עצמו, על כל תשעים ומשהו שנות חייו, אל מקום אחר, שבו אין דריסת רגל לפירה ושעועית עלובה. עוד תיבה משוחררת לעולם בקול. השפתיים רועדות, ההברות חוצות את מפתן הדלת הכבדה ומקיפות את הפרוזדור כולו בצמרמורת.
אני מעיף מבט זהיר ונכלם לצדדים, ומגלה שאינני היחיד שפלש אל הרגע המרומם של רבי שריה. כמוני עושים עוד יהודים, מבקרים וחולים בעצמם, שמנצלים את השעות ב’מעייני’ לחזות בעבודת הקודש המוטלת כאן בעל כורחה, ברצון הגוף הסורר”.
זו רק תחילת התיאור. תיאור עבודת הקודש שהתרכזה באחד מחדרי בית החולים. “מאוחר יותר ראיתי כמה מגדולי ראשי הישיבות וצדיקי הדור שמגיעים במיוחד לפקוד את חדרו של רבי שריה”.
השבוע, שב פלדמן אל הזכרונות. בעזרתם, הצליח להציל את כבודו הכמעט אבוד של בקהילה.
2.
אבל כמו תמיד, כאשר ממדובר בליטאים, בא יתד נאמן ובמחי יד קוטף את ההישג הגדול יותר.
“הגאון הצדיק רבי שריה דבילצקי זצוק”ל, שהסתלק השבוע, לא היה איש ‘ראיונות’ לתקשורת. בשנת תשמ”ו חרג ממנהגו ובשיחה מאלפת ל’יתד נאמן’ סיפר על ייחודו, קורותיו, תורתו ומופתיו של הגאון הקדוש רבי שלמה אלישיב זיע”א – בעל ה’לשם’, שבספריו בתורת הנסתר הגה כל חייו”.
וזה, חוץ מכתבה מקיפה אודותיו, פרי עטו של א’ הכהן, ב’מוסף שבת קודש’.
תודו, שזהו שוס.
3.
‘בין השורות’ מביע פליאה על כתב יום ליום שהגיש כתבה מקיפה מאוד על הרישום “העדתי”, אבל מבין השורות עולה כאילו הוא נולד אך אתמול וצנח לתוך העולם הסבוך של אפליה בסמינרים.
הנה הכותרת הבומבסטית: “המסמכים נחשפים: ראש עיריית אלעד הסכים על מתווה אזורי הרישום עוד לפני פסיקת בית המשפט”.
אז לידיעת הכתב, כבר ב-19 לאוגוסט 2015 נחשפו המסמכים, כולל תמלול תוכנם ב’חרדים 10′. למחרת, ב-20 לאוגוסט 2015, נחשף כי פרוש כבר הסכים וגם חתם על רישום אזורי.
האפליה בבתי הספר והסמינרים כואבת גם לכותבת טור זה. הרעיון של רישום אזורי נראה בעיני כיעיל, אך משחתם מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל על מכתב המביע התנגדות לרישום אזורי (התיר זאת לצורך שעה בשנה מסוימת ובעיר אלעד בלבד) – קטונתי.
ב’יום ליום’ מנסים להתחכם ולהביע דעה בעד רישום אזורי, מה שלא כל כך אופייני לעיתון חרדי. בסיס התמיכה, כפי שמציג הכתב, הוא היתר של “הגר”ש בעדני”, כפי שהגיעו לכתב “מעדויות מכלי ראשון”, לרשום את הבנות ברישום אזורי, למרות המכתב האוסר זאת.
בשעתו בדקתי גם בסביבת חכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים של ש”ס, ונעניתי כי הוא לא תומך ברישום אזורי. לכן, לפליאה הוא בעיני שהגר”ש בעדני פוסק בניגוד לדעתו.
כך או כך, בטוחני שלא היה מודע לכך שחכם שלום מתנגד. כך או כך, שאפו על האומץ בעצם העלאת הדברים.
רק תמהני למה התכוון העורך כשכתב לבן על גבי אדום את המילה ‘חשיפה’.
4.
אפרופו יום ליום, גם השבוע אהבתי מאוד את המדור ‘דו”ח המבקר’ של חיים בוזגלו.
הפעם, מבקרת המדור היא לבנת ניזרי, “בעלים LIVE תקשורת, מובילה קמפיינים מוניציפאליים, דוברת לראשי ערים, שימשה כדוברת של חברי כנסת ושרים וביניהם: ישראל כץ”.
את לבנת הכרתי בתפקידה כדוברת שר התחבורה, והיא בהחלט מבריקה, היה חבל לי מאוד שעזבה. הביקורת שלה על הקמפיין של עו”ד יוסי חביליו מקורי ומעניין.
הנה קטעים ממנו:
“דווקא בקמפיין מסוג זה שברור שהמועמד לא במשחק המרכזי של המועמדים בירושלים, אפשר להזכיר ולהדגיש שקמפיין זה לא ‘מטה קסמים’… כשמתחילים קמפיין בחירות יש משולש ה’פלא’ שבל ינותק וכל צלע קשורה בשנייה. דיוק בשלושת המרכיבים של הפלא יכול להוביל לפסגה.
פ – פוליטיקה: חיבורים בין מועמדים/מגזרים/מפלגות וכולי (לצורך העניין בירושלים מי יחבור ויקבל את קולות החרדים); ל- לוגיסטיקה: כל הניהול הלוגיסטי של מערך המטה (תיעוד רשימות תומכים-מתלבטים-מתנגדים), חוגי בית וכולי; והכי קובע – ניהול יום בחירות (ניהול מערך הבאת בוחרים לקלפי)”.
והכי יפה קטע הסיום: “בנימה אישית מאד שלא קשורה למקצוע – לא משנה אם בחרתם בסלוגן כזה או אחר, ובצבע סגול או ירוק, בסופו של דבר אל תשכחו שהמרוץ הוא לתפקיד נבחר ציבור, ולנבחר ציבור יש גם את היום אחרי לשרת את הציבור”.
כל מילה, פנינה.
5.
המירוץ לראשות עיריית ירושלים הגיע לטורו של יעקב ריבלין בבקהילה.
“נמליץ טוב על ישראל קדושים ונאמר חד משמעית: במערכה נגד מועמד חרדי לראשות העיר אין שמץ של שנאת חינם שבגינה חרבה ירושלים לפני אלפיים שנה. הכל אינטרסים פוליטיים קרים”.
האמנם? האם לא יתכן שהמחשבה על כך שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה וכפי שלא נבחר המועמד מאיר פרוש כך ייכשל מועמד ‘שלומי אמונים’ יוסי דייטש, היא שמביאה לפרגמאטיות ולרצון להציב מועמד מסורתי, לא חרדי?
כך או כך, טוען ריבלין, ש”ההשוואה היחידה שניתן לערוך בין לוחמי חומות ירושלים של אז והיום, היא בכך שהם קודם כל עוסקים במלחמות זה נגד זה, ורק לאחר מכן באויבים מבחוץ. במצור הרומאי על העיר עסקו המפלגות היריבות בשריפת אוצרות המזון והעצים אלו של אלו ואז מדולדלי כוח הם עמדו מול טיטוס וצבאותיו והתוצאה ידועה.
“היום מדובר במצור חילוני והאוצרות הם אלקטוראליים. בשתי מערכות הבחירות הקודמות הם הועלו באש על ידי גורמים שחפצו קודם כל זה ברעתו של זה. הלוואי ונתבדה אך זה כנראה מה שעומד לקרות גם במערכה העומדת בפתח”.
והנה הסיכום, הנאיבי משהו: “אלף מערכות על קדושת ירושלים יימנעו אם דרעי, ליצמן, גפני ופרוש יישבו ליד שולחן אחד ולא יקומו משם עד שיסכימו על מועמד חרדי אחד שיקבל את תמיכת כולם. במקרה זה, גם הסכין שתוקע הפלג בגב החרדי לא תהיה יותר מסיכה חדה ומטרידה”.
נו, באמת, יעקב. אתה הרי מספיק מנוסה כדי לדעת ש’אין חיה כזו’ בימים אלו “דרעי ופרוש” סביב שולחן אחד. אתה הרי מכיר את המצב השורר באלעד, את בליל הדעות שהגיעו למעונו של הגגר”י סילמן, שעדיין לא מצא מוצא לפלונטר. אז מועמד מוסכם בירושלים?
6.
המעניין הוא שעמיתו לעיתון, יצחק פלדמן, מתייחס לאותו נושא בדיוק של מועמדות יוסי דייטש, אבל דעתו שונה במאה ושמונים מעלות.
הנה דבריו: “עד כמה חילוקי הדעות קשים? צאו לירושלים. אין חולק על כך שיוסי דייטש נושא בכל הכישורים הנצרכים לראשות העיר. אבל לדייטש יש חסרון אחד בולט. בולט מאד: הוא חרדי. ובימים אלו, להיות פוליטיקאי חרדי, זה לחיות בקרב מאסף מצדם של חבריך”.
אז בעוד ריבלין סבור שהגיע הזמן שהקודקודים החרדיים יסכימו ביניהם על מועמדות דייטש, סבור פלדמן, שני דברים: 1. סיכוייו להיבחר אכן נמוכים בשל המחלוקת הפנים חרדית ו-2, וזהו החידוש על פני טיעוניו של ריבלין: מועמדות חרדית לא ממש אטרקטיבית בימים אלו.
היא לא הייתה, אגב, אטרקטיבית, גם בבחירות 2008, עת רץ מאיר פרוש לאותו תפקיד בדיוק.
7.
אחרי הבחישה בביצה הפוליטית, מה יותר מתוק מלפתוח עיתוני ילדים, ולשחות בים של תום ומרגוע?
אודה ולא אבוש, מפאת גילי, הגיליונות הילדותיים הללו פחות מושכים את תשומת ליבי, אבל מעת לעת אני מכריחה את עצמי לצלול אל בין דפיהם, לחזור אחורה אל ימי הילדות, עת הייתי מרותקת לגיליונות ‘זרקור’ או ‘מרווה לצמא’.
לא תאמינו, אבל זה ממש מרענן.
השבוע מצאתי, למשל, סיפור חמוד ב’ילדים’ של משפחה בשם “אנשים מרחוב הברוש” של יוכבד לוונשטיין. מדובר בסדרה בהמשכים, אבל אודה שאינני עוקבת אחריה ושומרת את הגיליונות כולם לצעירי הצאן, שמקבלים אותם בשקית נילון ארוזה, אבל לא ממש מגיבים לי על התוכן או מדווחים על סדרות ועל פרקים בהמשכים.
אני מניחה שהקוראים הקבועים כבר מכירים את בני המשפחה, “אבא, אמא, אלעזר, רפאל, דוד, נתי ושועי”. בגדול, לרגל תשעת הימים החליטה האמא לעשות מבצע “כדי להרבות אהבת חינם בבית שלנו”. היא תלתה על הקיר “גיליון ניר לבן”, כתבה עליו באותיות גדולות ‘והוי דן את כל האדם לכף זכות’, “ציירה שבעה לבבות”, כתבה את שמות בני המשפחה, והכריזה: “כל אחד שידון לכף זכות ידביק לעצמו מדבקה בתוך הלב שלו”.
כמו בסיפורים היפים, יש גם הפי אנד לסיפור הזה. לאחד מהילדים היה קשה לדון לכף זכות את השכנים, שנטשו אצל משפחת ברוש את ילדם, אבל בבוקר הוא התעורר לשמע הבשורה לפיה “נולד להם תינוק”.
“עכשיו הכל היה מובן”, כך סיומו של הסיפור.
אז בחיים האמיתיים, שום דבר לא פשוט כל כך, ובטח שלא בחיים הפוליטיים, אותם אנחנו העיתונאים מסקרים, אבל כמה יפה להיחשף לעולם התום הילדותי.
אפרופו שם הכותבת, למרות שאיני מתמצאת כאמור בגיליונות הילדים, הוא צלצל לי מוכר. אופציית החיפוש העלתה לי את ‘בין השורות’ מס’ 151 (המדור הנוכחי הוא 174) שנכתב בפרשת ויגש החורף, ובו החמאתי לאותה כתבת. אז אם כבר מחמיאים לה השבוע, הנה מה שכתבתי עליה אז:
“בכיתי כשאחזתי בידי את עדותה של יוכבד לוונשטיין, כלתם של בני משפחת לוונשטיין, ‘השכנים משמאל’ של מרן ראש הישיבה זצ”ל… יש לה כמה סיפורים מרתקים, אבל אחד מהם איני יכולה שלא להעלות מעל במה זו. ‘אחת מבנות משפחתנו הגיעה פעם לביקור אצל חמותי.
“הרבנית תמר שטיינמן נכנסה לרגע כדי ללוות דבר מה, או לשאול שאלה ובירכה לשלום את האורחת. לפתע נפל מבטה על צווארה של האשה, שענדה שרשרת זהב יפה במיוחד. ‘איזה תכשיט יפה!’ התפעלה הרבנית, נגעה בו, מיששה אותו והתפעלה ממנו ביותר. כשראתה את המבט התמה של האורחת היא היססה לרגע ואז סיפרה: ‘נולדתי בפולין לאחת מהמשפחות העשירות של חסידי גור. הייתי בת עשירים מפונקת והיו לי חלומות ילדות שבהם ראיתי את עצמי כלה, מתוכשטת במיטב התכשיטים.
“אבל פרצה המלחמה וכל העולם התהפך. ברחתי מפולין לשוייץ וניצלתי. שם, בציריך, הפגישו אותי עם הרב, והתחתנו. מיד כשנישאתי לו ידעתי שאם אני רוצה שהוא יהיה גדול בתורה, אני צריכה לוותר על התכשיטים. אבל אהבתי ליופי לא פסקה. פשוט לימדתי את עצמי לאהוב תכשיטים של נשים אחרות…”
חשבתי אז על כמויות הכסף שהיו נערמות על שולחנם בבית, כסף שהועבר כולו למוסדות תורה, ופשוט בכיתי. בזכותך, יוכבד.
9.
ואת העמוד הבא אין סיכוי שתפגשו לא ב’המודיע’, לא ב’המבשר’, לא ב’יתד נאמן’ ואפילו לא ב’משפחה’ או ב’בקהילה’.
כותבת אותו חיה וולס, מזכ”לית ארגון נוער חב”ד, והוא “מוקדש לדור הסמרט שהכול נמצא בפון שלו”, וגם למי “שמתמודדים עם התופעה בכל מיני דרכים, ואפילו שיש חסימה של בית דין רבני חב”ד, כמובן, ואישור מהמשפיעה, הלב לא שקט בכלל”.
כן, יש גם תמונה. של סמארטפון. תודו, שזה מפתיע…
הנה השיר: “כשהולכים שפופים, שפוטים, לא מביטים, נתקלים באנשים, בחפצים, וממשיכים לדהור עם הפנים כלפי מטה, מתעלמים מכך שזה חסד ומונחים במסך. עסוקים, מריצים, מקפצים, משפצים. בנקודת האמת אוהבים, אבל בפועל לא קשובים. לעצמי, למישהי לידי, לאחי הקטן, לנשמה, לרגע הזה של עכשיו. זו אליפות הפוכה, לפספס את הרגע, להעסיק את המחשבות נו-סטופ כך שלא ירגישו בכלום בכלום.
“להשתיק את הרגש בבליל של מעשים, להחביא את השמש בין העננים. אז בואו ונרים את הראש ונסתכל ישר וקדימה, אל המציאות, הנעימה או המחשלת. או הגם וגם, לפחות שעה רצופה ביום. אחרי האימונים – מובטח חיבור עצמי נקי יותר, לבן יותר, וקצת שקט”.
‘בין השורות’ כל כך מופתע, עד כי לשונו נעתקה. אין מילים.