יו”ר ש”ס, השר אריה דרעי, נזכר בראיון – ששודר היום (ראשון) ב’כאן מורשת’ – בתשעה באב לפני שנים רבות, בו ראה את הרב עובדיה יוסף זצ”ל, “בוכה על חורבן הבית”.
“אני בחור בן 17. לומד בישיבת חברון. מרגיש על גג העולם. באותם ימים התחלתי להתקרב למרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל. תשעה באב מצוין במהלך ימי חופשת ‘בין הזמנים’ ואין בתקופה הזאת את הרצינות של הימים והחגים האחרים שבהם נמצאים בישיבה. באותה שנה בא אליי בנו של המרן ואמר שסגר עם אבא שלו, עם הרב עובדיה, שנבוא ללמוד איתו בחברותא מסכת גיטין, מה שמותר ללמוד בתשעה באב. קמצא ובר קמצא.
“אני מודה שחשבתי שזו עוד דרך להעביר את הצום. אני בחור צעיר מבת ים, הוא הרב הראשי לישראל. למה לא?
“מגיע לרב עובדיה הביתה, עם מצב רוח – איך נגיד, לא של תשעה באב. רואה את מרן יושב על הרצפה ומתחיל לבכות. כאילו מת מוטל לפניו. אני בחור צעיר, חצוף, שואל את הרב למה הוא בוכה ככה. המרן מתחיל להסביר לנו מה זה חורבן הבית, מה היה בבית המקדש, מתאר את השכינה שהייתה במקדש, קורבנות, קודש הקודשים, מלך ביופיו, כהן גדול. מעמד של ישראל בעולם, מה עושה אדם שעושה עבירה. ובוכה ובוכה ובוכה. בהתייפחות.
“מאז ועד היום אני נזכר ברגע הזה בתשעה באב. איך הוא יושב ובוכה, מתפרק בבכי. ואתה מבין איך אדם שבמלכות, כמו מלך, מרגיש את החוסר הגדול שלנו כשאין לנו בית המקדש. ושאנחנו עדיין בגלות גדולה מאוד למרות שאנחנו כאן”.
• נולדת במרוקו. גם שם הרגישו היטב את זיכרון החורבן. מאיפה זה בא?
“במרוקו, מכניסת הצום ועד סופו, המתפללים לא יצאו מבית הכנסת. בכו ואמרו קינות במנגינות מיוחדות שרק מלשמוע אותן אתה מבין איך הם הרגישו ומה זו גלות השכינה ועם ישראל בגלותו. הם הרגישו את הכמיהה לארץ ישראל. האהבה לבית המקדש ולירושלים. התשוקה לעלות ולהיות שם. אני זוכר את סבא שלי ואת הזקנים בוכים.
“וגם היום, אני מתפלל בבית כנסת של יוצאי מרוקו ורואה, לא רק בענייני תשעה באב, חזרה לעבר. ממש להחזיר עטרה ליושנה. הדור הצעיר של בני הישיבות והדתי לאומי בני עדות המזרח חוזרים למסורת ולתפילות. הדור הצעיר יודע את התפילות והמנגינות. אני רואה איך הם אומרים את זה ואיך הם מתנהגים. אברכים צעירים בוכים בתשעה באב.
“הם יודעים ומבינים מה היה בזמן בית המקדש ומה מפסידים היום. זה הרי לא רק מבנה מפואר שהפסדנו אלא מבנה מפואר של עם ישראל. והם רואים את הגלות – שרוב אחינו לא נמצאים כאן, השנאה נגד עם ישראל והרצון לכלותנו. וכשרואים את מה שהפסדת בכך שבית המקדש לא נמצא איתך היום ואין את כל העבודה של בית המקדש, כשמישהו חי את זה – הוא מרגיש מה חסר.
“במשך שנים השתדלתי ללכת בתשעה באב להר הזיתים ולהסתכל מלמעלה על הר הבית. ואתה רואה לצערנו איך שועלים הלכו בו, ורואה את המסגדים. וזה מקום המקדש שלנו. שם כהן גדול, שם הייתה העזרה. ואני מנסה לדמיין איפה זה היה. ואנחנו שולטים כאן, ובכל זאת ידינו כבולות ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. זה חורבן הבית”.