“שתשים דמעותינו בנאדך להיות”

‏תקוות של יותר משבועיים, התנפצו ברגע אחד של יקיצה מכאיבה.

הספקות והבלתי נודע פינו מקומם לוודאות נוראה: ישמעאל פרא אדם, נטל את המאכלת ושלח ידו בנערים. החלל של הספק התמלא בכאב ודאי, מציף ועולה על גדותיו. ורק התפילות הגלויות שאינן חוזרות ריקם והדמעות שנגרו בסתר, נצברו בנאדו של שומע קול בכיות, כדי להסיר מעל עמו ישראל גזירות קשות. אכזריות.

במשך יותר משבועיים הן, המשפחות, עמדו בגבורה. בפנים הכל היה לפות בכאב שאין לו התרה, אבל לעיני הכל הן שידרו חוסן השמור למאמינים בני מאמינים, שהיה בו נחמה ועידוד להמונים. עם ישראל על המוני יחידיו, הפך לדבוקה אחת, לעם אחד שמתלכד בתפילה לשובם של שלושת הילדים של כולם, ומתחזק בתורה ושמירת שבת, לזכותם של שלושת הבנים של כולם.

עכשיו התקשורת מציפה, מחטטת ומספקת מענה לסקרנות. אבל עוד מעט, כמו תמיד, השגרה תחזיר את החיים לסדר. רק שלוש משפחות ימשיכו לפקוד את בית העלמין. מסביב ישרור שקט וצפרים לא יחדלו מציוצם. הזמן יתן אותותיו באנשים. ילדים יתבגרו, מבוגרים יזקינו. ורק ההם שהלכו, שנקטפו בידי בני עוולה, ישארו בתמונות ובזכרון, צעירים לעולם.

הוריהם לא יוליכו אותם לחופה, והם לא יושיבו נכדים על ברכי הוריהם. שר השכחה ישליט סדר, ורק באותם בתים תוותר אמה על אמה של ריקנות לופתת – שואלת ולא נענית, זכר לחורבנו של בית. בע”ה יבואו בבתים האלה שמחות רבות, אחרות. אבל עד כמה שתנסה להדביק את הכד הזה, עדיין ייראו הסדקים. המקום ינחם אותם ולא יוסיפו לדאבה עוד.

לא לתת לרגעים האלו להיעלם

הצבור המלוכד חווה חוויה רוחנית, בזכותם הנערים הי”ד. האם ניתן לתחושות האלה לימוג, להרפות? האם ניתן לרגעי החיזוק שחווה עם ישראל בזכות הנערים, להתאדות מן הזכרון, בלי להותיר שרטת? האם זה מוצדק שכשהארועים אינם חדשותיים, הם לא ירבצו עלינו כחוב?

“טבעו של עולם” הוא אולי ההסבר, אך לעולם אינו מוצדק. שלושת הנערים הי”ד ספקו לבית ישראל סולם הגבהה למשך שבועיים, האם בבת אחת נחדל לטפס על שליבותיו? האם בבת אחת נאטום את דלתות הלב מאחורי מסגר השגרה ובריחיה? חד מידי, מהר מידי. מרנן ורבנן גדולי ישראל הסבירו לנו שתפילות הרבים לא שבות ריקם. הן שמורות בין גנזי הקב”ה להגנה בפני גזירות.

נמשיך להתחזק בלמוד התורה שהיא מגנא ומצלא, גם לעילוי נשמתם. נמשיך להתחזק בשמירת השבת שהיא מקור הברכה, ויהיו נרות השבת כנרות נשמה לשלושה בחורים שזכו, אולי כבר במותם, “שיתחזקו אלפי יהודים במצוות בגללם”. נחוש בצער המשפחות, נהיה עמן בצרה, אך בעיקר נמשיך את החיזוק. וכשנעשה אנחנו את המוטל עלינו, אולי זה ימנע את הצער הבא, שחלילה מאיים מעבר לעיקולי המחר