גם עכשיו בראש שלי מתנגן הניגון

אין ילד או ילדה שלא ידעו בעל פה את השמות "אייל בן איריס תשורה, גיל-עד מיכאל בן בת גלים ויעקב נפתלי בן רחל דבורה" • אלה לא השמות השגרתיים השגורים על לשונם של תלמידי החיידר
צביה זיכרמן
ג' תמוז התשע"ד / 01.07.2014 10:26

רק ביום ראשון שרו בכיכר רבין בספונטניות מאות אנשים “תפילה לעני” ו”אחינו כל בית ישראל”, בתקווה, באמונה לסוף טוב יותר. ‘טוב’ שגם אנחנו יכולים להבין, ו’טוב’ שיחזרו הבנים לביתם בשלום.

אך ככל שעוברות השעות, מחלחלת הידיעה הנוראית אל ההכרה. בראש שלי ממשיך להתנגן רק שיר אחד ששרו שם:

“אחינו כל בית ישראל”.

בשנה האחרונה נראה היה שהקרע בינינו כבר לא יתאחה. שהפער האידיאולוגי גדול מדי, שלא ניתן לגשר עליו. גיוס בני ישיבות, ביטול הבטחת הכנסה לאברכים, הקפאת תקציבים לישיבות וזו רק תחילת הרשימה. הייתה תחושה שתהום תפריד בינינו לעד, ובצדק.

אבל אז, ארעה החטיפה.

לאורך שמונה עשר יום הוזזו הצידה כל המחלוקות, נשכחו הפערים ונותרה רק דאגה אחת משותפת – הדאגה לשלום הבנים.

לאורך שמונה עשר יום, חזרנו לתרגל “נוהל חטופים” – מודעות לתפילה התפרסמו בעיתונים. עצרות תפילה בכותל. חלוקת ספרי תהלים למציאתם במהרה. הדלקת נרות מוקדמת. הפרשת חלה.

אין ילד או ילדה שלא ידעו בעל פה את השמות “אייל בן איריס תשורה, גיל-עד מיכאל בן בת גלים ויעקב נפתלי בן רחל דבורה”. אלה לא השמות השגרתיים השגורים על לשונם של תלמידי החיידר, אבל הם אחים ועל אחים, מתפללים.

מעל הכל רחפה החרדה המשותפת, חרדה אמתית לנערים שעקבותיהם נעלמו ואין איש יודע מה עלה בגורלם. חרדה שהתחלפה היום בתוגה גדולה שאופפת את כולנו. תחושה של ערבות הדדית, כי אנשים אחים אנחנו. גם אנו הקשבנו לקול האמהות ולא יכולנו לעמוד מולן, מול עוצמות הרוח שהפגינו ובכינו גם אנו, לא הפסקנו לבכות כשגילינו כי לקח אותם האלוקים ולא ישובו הבנים לגבולן.

עוד יגיעו ימים ונחזור להתדיין. נשב לשולחן המשא ומתן, ניאבק שוב בעוד קיצוץ, בעוד גזירה. אבל דחינו זאת לימים אחרים, לא היום, לא עכשיו. לא כשהבנים חטופים. למחלוקות אידיאולוגית מקום משלהן, צודק ומתבקש, אך מאבקים אלה הם בגדר פריבילגיה. זכות יתר של זמנים שקטים. כשאין מלחמות, כשאין אסונות.

למול מגזרים אחרים אשר בחרו, באופן אירוני, להאשים את הנערים בחטיפתם, ולחילופין מחקו את הפרשיה מסדר יומם, בלטה השותפות שהפגין הציבור החרדי לגורל הנערים – החל משלב הדאגה ועד לשלב האבל.

הייתה זו שעת מבחן ועמדנו בה בכבוד והיכולת שלנו, לדלג בעת צרה מעל המשוכות המפרידות בינינו, היכולת לחוש שותפות בגורל אף כשהאסון לא התרחש בחצר האחורית שלנו, ממשיכה ללוות אותי גם עכשיו ובראש שלי מתנגן הניגון:

אחינו כל בית ישראל. כל.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות