מדוע הנכס ההסברתי שהערבים השליכו לעברנו נשאר על הארץ?

מצער לראות נכסים הסברתיים המושלכים לעברנו, אך משום מה הם נשארים על הארץ, כאבן שאין לה הופכים.

כזאת הייתה תגובת הרשות הפלסטינית על אישור החוק שיקזז מהכספים המועברים לרשות את הכספים שהיא משלמת למשפחות המחבלים. התגובה המדהימה בחוצפתה פורסמה כאילו הייתה עניין של מה בכך, בשעה שהיא חשפה את פרצופה השקרי והרצחני של אותה רשות, שחתמה עמנו על הסכם שלום.

מאז הסכמי אוסלו משחקת הרשות הפלסטינית משחק כפול: כלפי ישראל והעולם היא מפריחה הצהרות שלום, ואילו לציבור הערבי היא מעבירה מסרים המעודדים טרור ורצחנות, ושאינם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית.

בכל פעם שכפל הלשון הזה נחשף, אנחנו מקבלים גיבוב של הסברים: לא הבנתם את מורכבות השפה הערבית. כשאמרנו ג’יהאד התכוונו לג’יהאד רעיוני. זה לא אנחנו, אלא הפלגים הסוררים. אנחנו מגנים את הטרור, והמאבק שלנו הוא רק בדרכי שלום. ועוד בלה-בלה-בלה.

רשות טרוריסטית

דווקא היחס למחבלים, רוצחי אנשים נשים וטף, הוא הממחיש יותר מכול את העמדות האמיתיות.

הלוא מדובר במחבלים שרצחו יהודים אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו. אם באמת הרשות הפלסטינית הייתה כנה בכוונתה להפסיק את דרך הטרור, היה עליה להעביר מסר פשוט וברור לבני עמה – עידן הטרור בא אל קיצו. מכאן והלאה מי שרוצח יהודים אינו פועל בשליחות העם הערבי.

במשך שנים חיפשו גורמי המודיעין שלנו הוכחות שהטרור הנמשך נעשה בהכוונת הרשות הפלסטינית עצמה, ולא תמיד היו ההוכחות חד-משמעיות.

אבל למה להרחיק חפש – ההתייצבות מאחורי המחבלים המתועבים היא ההוכחה הברורה והחדה ביותר.

דובר יו”ר הרשות הפלסטינית הגיב על החוק: “זוהי הכרזת מלחמה נגד העם הפלסטיני, הלוחמים שלו, אסיריו וההרוגים שלו, אשר נשאו את דגל החירות למען ירושלים והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית”.

משמעות ההודעה היא אחת ויחידה – רוצחי משפחת פוגל באיתמר, המחבל שטבח בבני משפחת סולומון בחלמיש, חוטפי שלושת הנערים, ועוד אלפי מחבלים אכזרים, הם בעצם ‘לוחמים’ בשליחות הרשות הפלסטינית. בעיני אותה רשות החתומה עמנו על הסכם שלום הם ‘נושאי דגל החירות’. המסקנה המתבקשת היא, כי הרשות הזאת היא רשות טרוריסטית לכל דבר ועניין.

שלום לא יצמח מזה

הכול מתחיל במינוחים שבהם משתמשים, וקשה להבין איך התקשורת הישראלית נותנת יד להונאה זו.

השימוש החוזר ונשנה במונח ‘אסירים’ הוא הולכת שולל. אין אלה אסירים, אלא מחבלים אכזרים, רוצחים נתעבים, חלאות אדם. מי שמשלם משכורות למשפחותיהם ונאבק למען שחרורם – הוא נבל נאלח לא פחות מהם.

ואולי האדישות שבה הצהרות כאלה מתקבלות מעידה שאין כאן באמת הפתעה.

אם בעבר סברנו שחלקים בציבור הישראלי התפתו להאמין להצהרות ה’שלום’ של ערפאת וכנופייתו, ולכן תמכו בהסכמי אוסלו, כיום אין איש המאמין באמת בכוונות השלום שלהם. מי שמוסיף לדגול ב’מהלך מדיני’ מולם יודע שלא יצמח מזה שלום. אם כן, מדוע להמשיך במהלך שכולו שקר והונאה – למאמיני ‘דת השלום’ פתרונים.