התינוקות שנולדו בקיץ העצוב ההוא כעת בר מצווה. מה מרגישים ההורים
1.
13 שנים לגירוש מגוש קטיף. בר מצווה. מדינת ישראל משלמת – ממשיכה לשלם – בעיצומם של ימים אלה את העונש (החינוכי) על הגירוש.
שמעתם השבוע את ההודעה הקשוחה של ראש הממשלה ושר הביטחון על הפסקת מדיניות ההבלגה מול החמאס בעזה? ברגע הראשון היה נראה שהנה, סוף סוף זה קורה, אחרי כ-1,000 הצתות, ממשלת ישראל החליטה להפסיק להתעלם מהאויב בעזה, צה”ל יתחיל לטפל במחבלים שמבעירים את ארצנו ולא ישאיר את העבודה רק לכבאים ומתנדבים.
אלא שאז הגיע הפירוט: “1. מהיום יועבר סיוע הומניטרי – אבל לא יתבצע שיווק או יצוא סחורות מעזה. 2. כמו כן לא תוארך עוד הרחבת מרחב הדיג ברצועת עזה משישה מיילים לתשעה”.
זה לא נשמע לכם כמו פרודיה? שמעתי שאם החמאס לא יחדל, למרות הסנקציות הנ”ל, תעבור מערכת הביטחון לצעד החריף הבא: קיצוץ חד צדדי בשליש מהאספקה הסדירה של האיגלואים (ללא צבע מאכל) לילדי עזה.
2.
13 שנים לגירוש מגוש קטיף הן גם 13 שנים לילדים שנולדו בקיץ העצוב ההוא בגוש קטיף. בימים אלה הם הופכים מילדים לנערים, מתחילים להניח תפילין, עולים לתורה. כמה מרגש. נועם עול מצוות.
אבל מטבע הדברים התחושות אצל ההורים מעורבות. כל בר מצווה היא גם זמן של חשבון נפש להורים הצעירים, כל שכן כאשר השמחה וההתרגשות מעורבות בתחושות אחרות שהזמן גרמן.
ידידי איתן אלפרט מיד בנימין (שהתפרסם בנערותו בסדרה המדוברת “הישיבה” על ישיבת כפר הרוא”ה לפני כ‑15 שנה. וואו, הזמן באמת רץ), שלח לי השבוע הזמנה חגיגית לבר מצווה של בנו. ואני, במקום לכתוב “יו, מזל טוב! מאשר הגעה”, או “יו, מזל טוב! לא מאשר הגעה”, החלטתי להוסיף על טרדות ערב השמחה, ושאלתי אותו על התחושות שלו, לקראת הבר מצווה לבן ולגירוש.
הוא ענה. זה התחיל במסרון ארוך שמתאר את יום הלידה, ואז עוד אחד על השבוע שאחרי. כשהגענו למסך השלישי והרביעי, הבנתי כמה לא שגרתי הסיפור של משפחת אלפרט.
הצעתי לאיתן שיעבור למחשב ויכתוב את השתלשלות העניינים בצורה מסודרת וישלח לי.
3.
“13 שנים עברו מאז הגירוש. קשה להאמין, אבל עובדה: בימים אלה הדפסנו הזמנה לבר המצווה של דויד שלנו, שנולד בדיוק אז. האמת היא שעד היום, 13 שנים אחרי, אני לא באמת מאמין שהרסו את הבית שבו גרנו באהבה ביישוב גן אור. מדי פעם אני אומר לעצמי שצריך להיכנס ל‑Google Earth כדי לראות אם באמת אין שם את כל הבתים הקטנים שהקצה היישוב לנו, הזוגות הצעירים.
מיד אחרי תשעה באב, נחגוג בעזרת השם את הבר מצווה באולם שבגני טל, והאמת שקצת מבאס לחשוב על זה שזו גם בר מצווה לגירוש מביתנו ומבית המדרש הקדוש שבו למדנו.
גירוש מהחולות, מהים, מהאנשים אבל בעיקר – חילול השם הנורא, פגיעה כל כך קשה ואכזרית בכל כך הרבה משפחות ובארץ ישראל שעיני ה’ בה. האמת, אני קצת מרחם על דויד שבכל פעם ביום ההולדת שלו ניזכר בגירוש ונאמר ‘וואו. עברו כבר 15 שנה, 20 שנה… ואנחנו לא בגוש’.
לא אשכח איך הסתכלתי מהחלון האחורי של האמבולנס בדרכי האחרונה החוצה מהגוש. כמה כאב היה במבט הזה. אני מצטמרר כשאני נזכר בזה. ממש קשה לי לכתוב את הדברים.
באותו יום, מרים אשתי העירה אותי בשתיים לפנות בוקר ואמרה לי שהגיע הזמן. איזה תזמון. דווקא בשבוע הכי מתוח, כשבכל רגע אנחנו מחכים לכוחות שיבואו ליישוב, כשבביתנו הקטן בעל שני החדרים גרים לא פחות מעשרה שב”חים.
זוכרים את המושג? שוהים בלתי חוקיים, כך קראו לאלה שבאו לחזק את תושבי הגוש בימיו האחרונים. אצלנו היו כאמור עשרה: אחי הגדול יובל שהיום הוא ראש הגרעין התורני ביפו, אחותי יעל ובעלה חגי עם שני ילדיהם הקטנים, עוד אח ואחות של אשתי, תהילה ודניאל מורי, ועוד כמה בני נוער שהסתננו לבית.
הסלון הקטן הפך לשני חדרים כדי שלכולם יהיה איפה לישון, כי הרי מי שיצא אחרי י’ באב כבר לא יכול היה לחזור.
באישון לילה דילגנו, אשתי (עם צירים) ואני, מעל המזרנים וחיכינו לאמבולנס שבא לקחת אותנו לבית החולים ברזילי באשקלון. נכנסנו למחלקת יולדות עם יהודה, הבכור בן השנה. המיילדת והצוות לא הבינו איזה חוסר אחריות זה להגיע לחדר לידה עם תינוק בן שנה (ועם ארבעה תיקי גב ענקיים). מה לעשות שלא היה לנו בית להשאיר בו את יהודה כי מי שיצא, כאמור, לא יכול היה לחזור”.
4.
“הנסיעה הזאת ללידה, הייתה הפעם האחרונה שאשתי הייתה בגוש. היא לא חזרה לשם. אני חזרתי אחרי שבועיים כדי להעלות את הארגזים ואת תכולת הבית למשאית (בזמן שהיינו בבית החולים, השב”חים ניצלו את זמן ההמתנה לחיילים, וארזו בשבילנו את הבית). התחושה החדה הייתה, לא נעים לומר, של נבלה… היה סירחון רוחני-גשמי מוחש, שכל האורזים דיברו עליו, של נבלה על הארץ לאחר שבניה אהוביה עזבו אותה.
היישוב נראה כמו עיר רפאים. בתים פרוצים, בית הכנסת של גן אור שומם ומחולל, גרפיטי על קירות הבתים הענקיים והיפים. פשוט לבכות.
אני זוכר את עצמי יושב ליד אשתי לאחר הלידה. בטלוויזיה במחלקה שידרו ב’מקצועיות’ את הגירוש של משפחות ושל חברים שלי מבתיהם, ואני רואה ובוכה ומתקשר לחבר שלי מהישיבה שמספר שהוא באוטובוס בדרך החוצה, ושממש לפני כמה דקות נכנסו החיילים וסחבו את מורי ורבי הרב טל מבית המדרש, כשהוא שמוט כתפיים ובוכה יחד עם כל בניו-תלמידיו.
ואני? יושב בבית החולים באיזה מסדרון ורואה אנשים הולכים וחוזרים, כאילו הכול כרגיל ועולם כמנהגו נוהג, ומישהו שואל אותי ‘סליחה, איפה יולדות ג’?’.
זה קרע את הלב. איך השמיים לא נופלים? באותם רגעים העדפתי להיות שם, בבית המדרש, מגורש עם כולם בביזיון, ולא לשבת בנחת במחלקת יולדות עם פחית קולה מהמכונה ועיתון”.
5.
ואז הגיעה הברית.
“לאחר שהשתחררנו, שהינו יחד עם כל קהילת ‘תורת החיים’ במלון בנצרת עילית והתלבטנו: האם לקיים את הברית שם במלון ולהטריח את כל המשפחה לעלות צפונה, או לקיים אותה באולם צנוע בגוש דן בין שני הסבים, מבית גמליאל ופרדס חנה? בסוף נפל הפור על בני ברק. לא רצינו להטריח את כל העולם רק בגלל שמנהלת תנופה הגיעה להסכם עם בית המלון בנצרת עילית…
אגב, היו אנשים שקינאו בנו על השהות בבית מלון, אבל צריך להפנים שהחוויה הייתה קשה מאוד. אין משפחתיות, אין סמכות הורית, אין חדר לילדים, אין מסגרת בריאה של בית ומשפחה, הכול התפרק שם בכלוב של זהב. הכי כאב בשבתות. כל כך הייתה חסרה בהן תחושת הבית, של שולחן שבת ושל שירי שבת של משפחה. לקח לנו כזוג כמה שנים לצאת מהטראומה מבתי מלון ומהברים המפנקים של האוכל. האמת שעד היום אנחנו סוחבים חלק מהסלידה הזאת כשאנחנו נכנסים לבית מלון.
קראנו לבננו דויד כי הייתה לנו תחושה חזקה של ציפייה לדויד מלך ישראל. לעוז של דויד, לגבורה שלו, למלכות שלו, ל’ארדוף אויביי ואשיגם’ שלו, להכנעה שלו כלפי מלכות שמיים, בזמן שכבוד ישראל נרמס בכל ערוצי התקשורת והלב נקרע מהטיפשות והרשעות שבגירוש הזה.
והנה עכשיו חלפו 13 שנים, ועומדת לפנינו בר מצווה שבה הרבה שמחה והרבה עצב. אולי זה בעצם כמו כל המציאות שלנו כאן: חזרנו לארץ, אבל עדיין העיקר חסר מן הספר, עדיין אין גאולה שלימה ואין בית מקדש. לאן שלא נסתכל סביב, אור וחושך משמשים בערבוביה”.
6.
אחרי שהתאוששתי מהקריאה, שאלתי את איתן אם יש לו תמונה מאותם ימים אחרונים בבית. הוא ענה לי שלא, כי “לא היינו פנויים לצלם”. ואז הוסיף: “אבל האמת שיש לי תמונה חזקה עם סיפור שגיליתי רק השנה, כשהפקנו את כנס 20 שנה לישיבת ‘תורת החיים’. העורך של הסרט שהכנו לכבוד הערב, הראה לי פתאום תמונה שמצא בארכיונים.
בתמונה מצולם לוח המודעות של הישיבה ועליו שלט מזל טוב למשפחת אלפרט להולדת הבן.
השלט נתלה בי”ב באב והישיבה גורשה יום או יומיים לאחר מכן, כך שראיתי את השלט באיחור של 13 שנה… כמובן שזה היה מאוד מרגש. זה בעצם שלט המזל טוב האחרון שנתלה בלוח המודעות של הישיבה בנווה דקלים תיבנה ותיכונן”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’
תגובות
אין תגובות