1. בלי מילים גסות. נפח מרכזי בסדר היום החדשותי תפסה הידיעה שפורסמה ב’כאן’ אודות האתיופים שהורחקו על ידי גוף הכשרות מעבודה ביין.
נפח מרכזי על ידי הדוברים הליברלים [גזענות יהודית-דתית]; נפח מרכזי על ידי חרדים קבוצה א’ [גזענות מיותרת הרחוקה מההלכה]; נפח מרכזי על ידי חרדים קבוצה ב’ [אין גזענות, הלכה טהורה].
והמשותף לכולם? הרצון להסביר, להבהיר, לשאוף לסדר הטוב, ההגיוני, המובן.
אפילו אנשי ה’עדה’ ותומכיהם: גזענות? לא, ממש לא, זו רק הלכה. האתיופים אחינו, רק שההלכה, הלכה. מהיכן נובעת גישה זו? האם לא מוטב: האתיופים אינם יהודים ומכאן ש’שווים פחות’? ש’אינו יהודי’, נחשב ל’פחות אדם’ כמבואר בחז”ל? ובכן לא. כי הנורמות השתנו. כי ביחס לאמירות מסוג זה, שהיו לגיטימיות בעבר, חלה תמורה.
ולכן, גם הרבנים המוכרים בעולם התשובה מתארים יחס מופלא לגוי ביהדות ומפליגים בסיפורי צדיקים בעניין. למה? מפני שהעולם של המאה ה-21, בעידן המהפכות הליברליות, ההומנסיטיות והפוסט-מודרניסטיות, לא מאפשר לחשוב אחרת. לא מאפשר לעשות שימוש בשפה גסה. גזענות? חלילה. לא אצלנו. זו רק הלכה.
היהדות לא משתנה, גם לא ההלכה. תפיסת הנורמה ומבנה השפה – כן.
2. מה זו גזענות? וככלות הקול והתמונה, מותר אולי לשאול: ומה, זו לא גזענות? זו לא הדרה של בני אדם בחסות הצדקות דתיות? ומה אומרת על כך ההגות היהודית? והנה שופט העליון חיים כהן, הגדיר בתשכ”ג את חוקי הנישואים היהודים כגזענים ועוד השווה אותם לחוקי נירנברג הנאציים.
וכל כך עוררו הדברים סערה עד שפורסם ספר ‘על פרשת השופט חיים כהן’ [הפועל המזרחי, תשכ”ד] בו קובצו תגובותיהם של גדולי אנשי הרוח בעם, שומרי מצוות ושאינם. ומלבד הזעזוע הגלוי, על השוואת חוקי הדת לנאציזם [מחרף ומגדף מערכות ה’ – הרצי”ה קוק] והפצרות כי ישוב בו מדבריו [השופט כהן, חזור בך – מנחם בגין], הופיעו לא מעט טקסטים מעמיקים לגופו של דבר, ואצטט רק משפט, פחות מתפלמס אך מעשי יותר המתכתב עם פרקטיקת ‘מבחן התוצאה’: “יודע גם יודע חיים כהן מהי אהבת האדם האמיתית אשר נולדה מחוקי הגזע היהודי, ומהי שנאת האדם שנולדה מתורת האהבה הקוסמופוליטית הדתית ומהי האינטרנציונליות החילונית” [ד”ר ישראל אלדד].
אז חוקי גזע יהודים קיימים?
כן, רק שהם לא נועדו לקביעת היררכיה ולעליונות גזעית. מי אמר? ההיסטוריה, החיים, הפרקטיקה. גזענות מולידה בהכרח דיכוי, השפלה, היררכיה. ביהדות המקבלת לשורותיה גם גרים החפצים בכך בתמים, זה לא קרה.
3. החיים עצמם: הארץ רועשת ממקרה האתיופים ביקבי ברקן שנפסלו על ידי הכשר ‘העדה החרדית’, ועוד אלו תוקפים ‘גזענות’ ואלו מצטדקים ומזכירים כי בכשרות יקוב הדין את ההר, ואין הפרזה בחומרה והידור. וההלכה? ריאליסטית. שפויה, חיה ומבקשת להסתלק מהחומרות. הנה רש”י [יבמות]: נאמן אדם להעיד על הבשר שבידו שאם לא כן, “אין לך אדם האוכל אצל חבירו”.
דקדקנות? צדקנות? חומרות וחשדות? אולי, אבל החיים חזקים יותר. בריאליזם הלכתי מנכיח רש”י את הפסק מן החיים עצמם: אשתך בבית השכנה, הבן אצל חבר, נקלעת לפגישת עסקים; מה תעשה לא תאכל? תחשוד במארח? לא, תסמוך עליו. אל תהפוך את החיים הנורמטיביים לכפייתיים, חרדתיים ופרנואידים.
ההלכה, כשפויה, נשמרת מחיים טעונים בנוירוזות, עצבנות וטירוף דתי: “אין חוששים שמא גררה חולדה [חמץ] מבית לבית וממקום למקום.. שאם כן אין לדבר סוף” [פסחים].
3. ריבוד יהודי? עוד ניטש הוויכוח על מי הוא יהודי יותר ומי פחות, מי רשאי לעבוד ביין ומי עלול לפוסלו ופרשת השבוע מפציעה עם הרוצח בשוגג שנכלא ב’עיר מקלט’ עד מות הכהן הגדול.
אז למה דווקא הכהן הגדול ואיך מיתתו משפיעה על הכפרה?
הנה הרבי מליובאוויטש המסב את תשומת הלב לחיבור הבלתי שגרתי שבין שתי הדמויות הקוטביות כל כך. הכהן הגדול המסמל את שיא הקדושה והטוהרה, והרוצח מסמל את שיא השפלות והחטא. למרות זאת נקשר גורלם זה בזה, חרף הדיכוטומיה הופך המורם מעם לאחראי לפחות שבו.
היררכיה? מעמדות, מדרג של קדושה? קיימים, ואפילו משתגרים בעם ישראל, אבל בסוף, ברגע האמת, החיבור בין האזרח מספר אחת, לרוצח השפל יותר חזק מההבדל. למה? כי שניהם שייכים לגוף אחד, שניהם אברים חיוניים באורגניזם אחד, שניהם, ובכן שניהם יהודים וראה על כך עוד אצל רט וטייב [‘שולחן השבת עם הרבי מליובאוויטש’, הוצאת אלומות].