1.
על השולחן הצדדי בחדר הישיבות של סיעת ‘יש עתיד’ בכנסת, היו מונחות צלחות ועליהן ערימות של פירות וירקות. עד היום פגשתי מצג דומה רק בחדר הישיבות של סיעת ‘הבית היהודי’, ותמיד ראיתי בכך סימן סימבולי לחברות בין היו”ר נפתלי בנט לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן.
האם מוצרי הבריאות הללו מסמלים גם על תחילתה של ידידות בין הציבור החרדי ליש עתיד? – זה אולי מה שהייתי חושבת אילו הייתי תיירת בכנסת.
אז רבים שפשפו עיניהם בתימהון ביום שני האחרון. האם ימות המשיח הגיעו? ולא, לא בגלל נוכחותם המרשימה של נציגי חסידות חב”ד במסדרונות ובחדרים, בשל אירוע הוקרה שנערך בכנסת לכבודו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל ותנועת חב”ד. הנה יו”ר המחנה הציוני אבי גבאי תוקף את יו”ר ‘יש עתיד’ על… תמיכתו בחוק הגיוס, בו תומכים, טוב רק לכאורה, גם החרדים.
משהו חדש מתחיל? נתחיל מהסוף: ממש לא.
כעת, להסבר: ‘יש עתיד’ פונה לקהל היעד שלה על טיקט של שיוויון בנטל וגיוס חרדים. היא לא חשודה בכך שלבחירות הבאות תופיע עם טיקס שונה במאה ושמונים מעלות. הטקטיקה, פה ושם, יכולה להשתנות. לא מעבר לכך.
למה טקטיקה? כי לכל ידוע שחוק הגיוס החדש הוא פרי יצירתה של מערכת הביטחון. הציבור הישראלי מעריץ את מערכת הביטחון, ומילה של הרמטכ”ל מהווה אמירה. אם זה מה שצה”ל צריך, אם זה מה שהוא קבע כנכון, אז זהו החוק המדויק לפתרון המורסה המוגלתית, זו המדממת בליבה של החברה הישראלית מזה 70 שנה.
מה יותר חכם מלקפוץ על העגלה הפופולארית הזו, לומר לישראלים: רבותי, זה בדיוק החוק ‘שלנו’, זה שחוקקנו בקדנציה הקודמת, כמה יפה שכיוונו לדעת גדולים. הנה תראו, מערכת הבטחון ישבה על המדוכה ארבעה חודשים – ולאיזו תוצאה הגיעה? לחוק שלנו. ואם בשביל המצג (המעושה הזה) הזה צריך להרים יד בעד בקריאה ראשונה, וגם לספוג כמה חיצים מאבי גבאי (שגם כך לא מי-יודע-מה פופולארי במיוחד) – זה שווה את זה.
“לא נשתף פעולה עם אי אמון ברמטכ”ל ובצה”ל”, אמר לפיד. איזו אמירה פומפוזית.
פירות וירקות ב’יש עתיד’. באדיבות המצלם
איך מסתיים הרומן הזה של יאיר והסיעות החרדיות? הימור שלי: במהלך הדיונים בוועדה המיוחדת של הכנסת המכינהאת החוק לקריאה שניה ושלישית, יוחדרו לחוק אי אלו שינויים, הכול כדי לרצות את גדולי ישראל שלא מסכימים לקבל את החוק המוצע. ואז, רגע אחרי שינוי של פסיק אחד, יקפצו מרבצם אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, כשהם מתחרים ביניהם מי יגביה יותר את גובה להבות ההסתה נגד החרדים.
‘ראיתם, אני לא נגד חרדים’, יצקצק אז לפיד בלשונו, יחרה אחריו גם ליברמן. ‘הייתי בעד החוק בקריאה ראשונה. האמנתי בו. עכשיו, אחרי שהפוליטיקאים החרדים השתלטו עליו ועשו קומבינות, זה כבר חוק רע, לא אוכל לתת לכם להקיז את דם ילדיכם’ וכן על זה הדרך.
זה כל-כך מפחיד, שאל תתנו למצג הירקות, גם לא לפירות הטריים, להוליך אתכם שולל.
2.
“אם ליברמן יסכים לשינוי מילה אחת בחוק, זו בגידה בצה”ל וברמטכ”ל”, סיכם לפיד. “ואז הוא יצטרך ללכת אישית לחדר שלו ולהוריד את השלט ‘מילה זו מילה’…”
ואני לא יכולתי שלא להיזכר בימים אחרים.
היה זה בדיוק שש שנים לאחור, ב-4 ביולי 2012, כאשר נכנסתי לאחד האולמות בכנסת, שם הציג יוחנן פלסנר, אז עדיין חבר כנסת, את מסקנות הוועדה בראשה עמד – ועדת קש”ב, המוכרת יותר בשמה ‘ועדת פלסנר’.
היה זה יומיים אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו פירק לו את הוועדה ואסר על עובדי המדינה לשתף איתו פעולה. אבל הוא, הח”כ מ’קדימה’, סירב להיכנע. הוא ישב בודד, מאחורי שלט שנשא את שמו, לצידו רק היועץ המשפטי של הוועדה. וזהו.
“עוד כשהייתי חוזר מהצבא, אחרי שבועות בהם לא הייתי בבית, הייתי רואה בתחנה חרדים”, כך בחר להגיש לנוכחים, בעיקר מכלי התקשורת, אמירה פופוליסטית.
כמה מפחיד היה לשמוע אז את מסקנות הדו”ח שלו: גיוס 80% מכל שנתון של חרדים החל משנת 2016, והטלת קנסות כבדים על משתמטים ועל הישיבות שבהן הם לומדים. כך בדיוק הוא אמר.
את הדיונים עצמם, עוד לפני שהתפרקה הוועדה, החרימו הח”כים החרדים. עו”ד יעקב וינרוט היה הנציג החרדי היחיד שהשתתף (גם הוא פרש לאחר פירוק הוועדה על ידי נתניהו). כבר אז נהגה ‘ישראל ביתנו’ בדואליות: מצד אחד, נשאה את דגל השויון בנטל. מצד שני, נציגה בוועדה, ח”כ דודו רותם ז”ל, די שיתף פעולה עם החרדים.
דודו רותם ז”ל. צילום: Miriam Alster/FLASH90
באחד הימים פגשתי אותו במסדרון. “יש מי שחושב שצריך לגייס רק את בני הישיבה ולא צריך לגייס את כל המשתמטים הערבים, למרות שיש 30 אלף כאלו בכל שנה ושנה…לא יקרה כדבר הזה”, אמר לי.
תהיתי אם הוא מנסה ליישם את האג’נדה הימנית של מפלגתו, או בעצם עושה תרגיל, שנועד להוציא את הערמונים מהאש. נו, מי ינסה להתעסק עם הערבים ולגייס אותם לשירות לאומי. אבל הוא היה נחוש. “אני הרי לא מתכוון לעצור אף אחד, אני בסך הכול לא אתן להם זכויות כלכליות”.
“אמרתי לך לא פעם שאני טוב לחרדים, כי בסופו של דבר אני מכיר את הבעייתיות”, הוא חייך אז.
סיפרתי לו ששמעתי שכאשר ח”כ משה גפני רוצה להשפיע על הוועדה, הוא קורא לו.”זה תשאלי את גפני, אני לא אספר לך על שום פגישה שאני מקיים בדלת סגורה… אני לא מוציא אותה החוצה”, השיב.
ואז, אחרי דקה של מחשבה, אמר: “בואי נאמר ככה. גפני הוא אדם חכם, ולכן הוא יודע למי לפנות כשהוא צריך עזרה…”
קצת מצחיק, אמרתי לו, שאנחנו פה מדברים בזכותך, אבל כשתפתח את העיתונות החרדית תקרא שאתה אנטיוכוס.
“כן, אני יודע שאני אנטיוכוס והמן הרשע…”
• אתה עומד בזה?
“כן, בכיף, רק שיעשו לי טובה ובכל פעם כשכותבים את זה שישלחו לי את העיתון…”
היו ימים.
3.
השבוע, כשעמדתי מול אביגדור ליברמן בחדר סיעת ‘ישראל ביתנו’, תהיתי אם הוא לא ממשיך את מורשתו של דודו רותם ז”ל. ‘משחק’ נגד החרדים, אבל מביא להם את החוק הסביר ביותר במצב הנתון. זה לא שהחרדים מתלהבים מהחוק, רחוק מזה, אבל כמו בעסקת טיעון לא מזהירה: זה או שאתה חוטף אותה בשתי ידיים, או שאתה חוטף מבית המשפט את האסון של חייך.
“אני רוצה להזכיר לכם ישיבה אחרת, בסוף מושב החורף, כשאנחנו מנענו העברת חוק אחר, חוק שהיה חתום עליו לדעתי חבר הכנסת יואב בן צור. עמדנו אז על הרגליים האחוריות והיינו מוכנים ללכת למשבר קואליציוני. אבל הנה כעת אנחנו מביאים חוק אחראי”, פתח ואמר.
צילום: Yonatan Sindel/Flash90
נו, טוב, אף לא חרדי אחד חשב שיש היתכנות להעביר את החוק ההוא של בן צור, חוק מקסים לטעמי כחרדית, אבל חסר כל היתכנות להתקבל בכנסת, רגע לפני שהמשיח בא. משיח אמיתי, לא כזה מהכיפות של המשיחיסטים שהגיעו לאירוע ההוקרה לחב”ד (פלא בפני עצמו: אירוע שאורגן על ידי אגודת חסידי חב”ד, אשר כלל גם שלוחים משיחיסטים, גם אורחים של העיתונאי המשיחיסט מתי טוכפלד, ואפילו את שר הבינוי והשיכון יואב גלנט עם כיפת ‘יחי אדוננו מורנו ורבנו’ ענקית).
הלנו אתה, ליברמן, או לצרינו?
את התשובה נדע, כך נראה, בין הקריאה השניה לשלישית.
4.
השר ישראל כץ הוא בחור חביב. הוא גם יודע להיות בולדוזר (אם נקזז לו את תופת הפקקים בכניסה לעירי מודיעין עילית, עיר ואם בישראל, בה מתגוררים 72,944, ולה כניסה אחת צרה בלבד) ולבצע מהפכה בכבישי הארץ.
אבל השבוע ראיתי דוגמה קטנה, אך מוחשית, להבדל בין מי שעשוי מחומרים של ראש ממשלה, לבין מי שעוד צריך לצמוח בכיוון. אסביר למה כוונתי.
היוזמת של אירוע ההוקרה לרבי מליובאוויטש זצ”ל ולתנועת חב”ד הייתה אגודת חסידי חב”ד – הגוף העליון של החסידות, המתרחק מכל סממן של משיחיות. אולם, כשאתה מגיע להפיק אירוע בכנסת, אתה מהר מאוד לומד שאתה לא יכול לדלג על שלושה שהפכו כבר ל’גופים’ חב”דיים כמעט רשמיים במשכן.
הראשון שבהם – מתי טוכפלד מ’ישראל היום’. הייתם צריכים לראות את הלחצים שהוא הפעיל כדי שראש הממשלה יגיע אל האירוע; השני – לוי אדרעי, מי שיש המכנים ‘הרב של ישראל ביתנו’, החרדי היחיד שאביגדור ליברמן חולף לידו במסדרונות הכנסת וגם טופח לו בחיבה על השכם; והשלישי – זלמן וולף, האיש שבמילה שלו יביא או ירחיק שרים וח”כים רבים.
השלושה נרתמו, במידה כזו או אחרת, לסייע לאירוע.
ואז הגיע שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ. הוא והכיפה. “אני בוגר ישיבה תיכונית, אני לא אוכל אוכל לא כשר, אני מקפיד מאוד”, סיפר למשתתפים. ח”כ יהודה גליק,הריע לו: “על זה מגיע לו מחיאות כפיים”.
אז איפה הוא בכל זאת נפל? “יש לכם נציג טוב בכנסת”, קרא בפאתוס. “את מתי טוכפלד” – והצליח להביך את הנוכחים.
צילום: חיים טויטו
מתי טוכפלד הוא עיתונאי מעולה, איש טוב-לב, יהודי ירא-שמים אמיתי. איפה הבעיה שלו אצל החב”דניקים? אז זהו: הוא משיחיסט נלהב. אין לכם מושג כמה אנשים השתכנעו דרכו שהרבי שליט”א, והוא חי “בגופו ממש”. נראה לי שאני בין היחידים עליהם לא עבד החריש.
להגיד עליו שהוא הנציג הטוב של חב”ד בכנסת, זה לתקוע סכין בתוך הלבן של העין של מארגני האירוע. הם לא יגידו כלום, הם חב”דניקים שיודעים לכבד את הזולת, אבל אפילו לי, שהייתי שם, זה צרם.
ולבורות האלו נתניהו פשוט לא נכנס. לא תאמינו איזה מכבש לחצים הופעל עליו, אבל הוא לא הגיע. חוש הריח שלו מספיק מפותח, כדי להבין שהאירוע מורכב מדי.
הצעתי לך, ישראל, רגע לפני שאתה מגיע לאירוע פנים-חרדי – חסידי, חב”די, ליטאי (אצל הליטאים זה מורכב הרבה יותר), שב עם מבין בתחום שיסביר לך מי נגד מי, מה אומרים, ובעיקר – מה ממש לא אומרים. אל תהיה אבי גבאי, שכמה שעות לפני שהגיע לנחם אבלים אצל הגאון רבי גרשון אדלשטיין, יצא לנסיעה אל הים עם אוטובוס שבא להתריס נגד השבת.
5.
בסופו של יום, כלומר באמצע הלילה, עבר חוק הגיוס בקריאה ראשונה.
טוב לחרדים, או רע לחרדים?
הנה מה שאמר לי ח”כ לייזר מוזס, רגע אחרי שסיים את הראיון ה… טוב, לא ממש ספרתי, שלו. “בדעת הדיוט, דעת בעל הבית, חשבתי שהחוק טוב. אבל גדולי ישראל אמרו שהוא חוק רע, אז נצביע נגד”.
חשבתם שהוא לא מתוחכם? ככה, במשפט אחד קצר הוא מוציא את העוקץ לכל המלגלגים עליו (אם זוכרים את הטור ב’משפחה’ לפני כעשרה ימים, שם סופר איך אחד הח”כים של ‘דגל’ לגלג על ח”כ חסידי שלא מפסיק להתראיין, שלא מתעייף, שבהתחלה ‘במו אוזני שמעתי אותו אומר שהחוק טוב’, ואז, בסוויץ’, הפך את דעתו).
מוזס שב ומוכיח כי יש לו שבע נשמות. הרגתם אחת? אין שום בעיה, הוא ישלוף את ההבאה בתור מהבוידעם ותמיד ייצא מזה בכבוד.
וגם עם חיוך.
