שבעה בני אדם הם:
האחד שמח ברצח החטופים ומבכה את מציאת גופתם.
השני אינו שמח אך אינו מתנגד.
השלישי מתנגד אך לא יאמר בקול שלא יבולע לא.
הרביעי מתנגד אך בקול ירים ויאמר – צריך שלום. שלום של דמיון.
החמישי מתנגד ומתחלחל
השישי מתחלחל ובוכה
השביעי בוכה ואף דורש נקמה.
זוהי הסקאלה המתחילה בחיות אדם, עוברת דרך אנשים עם לב רגיש ומסתיימת ב…?
אולם, האם דורשי הנקמה הם גם חייתיים? כיצד מתייחסים לדרישת הנקמה העולה וזועקת מתוך האומה? האם נקמה היא עוולה אחר עוולה? האם נקמה היא התלהמות רגשית? האם נקמה היא צדק ישר וקר?
מידה כנגד מידה מדוייקת
א-ל נקמות ה’, שתי נקמות, האחת ברגש ואחת בשכל.
ה’, יכול לנקום אף נקמת רגש: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.
זוהי נקמת רגש ושיר, אבל ב’משפט’ ו’תשלום’ מדויק של מידה כנגד מידה.
כבני אדם, נקמת הרגש נאסרה עלינו “לא תיקום”, ציוותה תורה. משום שנקמת הרגש אינה במידה ומשפט, אלא זעם וחרון אף. אך נקמת השכל חובה ומצווה היא “ישמח צדיק כי חזה נקם”, ואף ה”חסידים יעלזו בכבוד כשחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים”.
המוטל עלינו אם כן הוא שלא לקחת דין נקמה לידינו, אך כן לשבת בכובד ראש על ידי מי שראוי לכך ולשקול איזו נקמה תהא ראויה כנקמת דם.
בין נקמה להרתעה
חשוב להדגיש: אין קשר בין “הרתעה” ל”נקמה”, הרתעה אינה מידתית, ובשמה אפשר להגזים ולהשתולל בחוסר צדק. “נקמה” של שכל לעומת זאת, באה לעשות צדק, לא פגיעה בכל ערבי שמסתובב לידינו, אלא בית דין שיכריע מה הצדק ומה דינם של אלו שרצחו את הנערים ואת ערך החיים.
אך מה עושים כאשר המופקדים על בטחוננו, מועלים בתפקידם ואינם מספקים לנו שלוות ביטחון ורוגע? מה עושים כאשר דמם של משפחת פוגל, שלי דדון ועוד עדיין ניגרים בלא ניגוב ובלא נקם?
המילים התערבבו לי לכדי שיר:
לא עליהם אני בוכה, כי אם על הבאים.
לא שלושה הם, כי אם אלפים.
אלפי נרצחים שעדיין על רגליהם,
ומדינת ישראל מוותרת על חייהם.
בכו להולכים ובכו לאלו שעתידים ללכת,
יהודים רופסים חסרי עוז ויד נוקמת.
אפשר לשבת שבעה להינחם,
ואפשר לחייך אם בו ביום נקום ינקם.
שישים וחמש שנות מדינה,
לא הניבו לנערים הגנה.
אין זאת אלא שחסר לנו מרכיב,
מנהיגים שרואים משם מה שרואים מכאן.
כי אם חפצים להתקבל למשפחת העמים,
אין אפשרות לצפצף עליהם ועל גינויים.
אך ורק מנהיגים אמיצים,
שהאו”ם הוא שמום, ועם שוכן בדד.
בלי כיפת ברזל, ובלי חיילים אזוקים,
להכות באגרוף – רשע, ורשעים במטוסים.
ואת זה נגזור וגם נשמור,
לבחירות הבאות ואחורי הפרגוד.