ביהמ”ש התבקש לדון: האם לכלבים ממשפחות אמידות יש זכויות יתר?

האם כלבים שיד בעליהם משגת לשלם שכר טרחת עורך דין ולהפקיד ערבונות גבוהים נהנים מזכויות יתר, ובעליהם יכולים שלא לעמוד בדרישות החוק?

בסוגיה זו ביקשה לדון עורכת דין מטעם הווטרינרית העירונית של הוד השרון בביהמ”ש המחוזי מרכז, לאחר שבית המשפט הוציא צו מניעה זמני, המונע מהרשות להכניס כלבה להסגר.

הפרשה החלה כאשר הכלבה, המלווה בבתם הצעירה של בעלי הכלב – נשכה ילד בהוד השרון.

לאחר קבלת צו ההסגרה ממשרד הבריאות, הורתה הווטרינרית הרשותית, בהתאם לפקודת הכלבת, להביא את הכלבה להסגר.

לפי פקודה זו, נדרשים 10 ימי הסגר לבעל החיים הנושך, כדי לוודא שהוא איננו חולה בכלבת ולמנוע מהציבור את סכנת ההידבקות.

בעקבות מתן הצו, פנו בעלי הכלבה לעו”ד סיון זבולון-נוה, המתמחה בזכויות בעלי חיים, אשר פנתה לביהמ”ש המחוזי, בבקשה דחופה להוציא צו עיכוב ביצוע זמני של הוראת הווטרינרית העירונית.

במסגרת בקשתה, שנדונה במעמד צד אחד, ביקשה עו”ד זבולון- נוה כי ביהמ”ש יורה על הסגר חלופי, בביתם של בעלי הכלבה, ותחת פיקוח הווטרינר המטפל בה – וזאת מפני שהכלבה מחוסנת נגד כלבת, ושליחתה להסגר עלולה להסב לה נזקים פיזיים ונפשיים קשים.

השופטת ורדה מרוז נעתרה לבקשתה של עו”ד זבולון-נוה, והוציאה צו עיכוב זמני לביצוע החלטת הווטרינרית הרשותית. התנאים שניתנו במסגרת הצו הזמני היו פיקוח וטרינרי, הסגר ביתי מלא לכלבה והפקדת ערבון כספי בקופת בית המשפט.

לאחר שהווטרינרית העירונית הגישה תגובה, בה היא התנגדה לבקשה, נקבע דיון בבית המשפט. דיון זה נדחה לבקשת המחלקה המשפטית שכן זה לא התאים ללו”ז של עורכי הדין במחלקה ששהו באותה עת בכנס.

כך למעשה הסתיימו עשרת ימי התצפית הנדרשים על פי חוק, כדי לבחון את מצבה הרפואי של הכלבה.

בעקבות זאת הגישה עו”ד זבולון-נוה בקשה לביטול הדיון ומחיקת העתירה, שהפכה לתאורטית וחסרת משמעות.

אך עורכת הדין מטעם הרשות התנגדה לביטול הדיון – וביקשה לערוך דיון עקרוני בנושא. בין היתר, לטענתה, החוק שוקל את טובת הציבור לעומת טובת הכלב. לדבריה, בעלי הכלבה עקפו את הוראות החוק וגרמו לאפליה בין בעלי כלבים שידם משגת להגיש בקשות שכאלה, וכאלו שאינם והצביעה על הערבון אותו נדרשו להפקיד בעלי הכלבה בקופת בית המשפט בסך של 15,000 שקלים.

הווטרינרית טענה שגם אם פקודת הכלבת היא ארכאית ואינה תואמת את המציאות הקיימת, יש לכבדה – ככל חוק אחר בישראל. היא הוסיפה, כי לבית המשפט אין כלים לבחון את מידת הסכנה הנשקפת מכל כלב לחיי אדם, זאת על אף שהסכימה כי הכלבה אינה נגועה בכלבת בשל העובדה הפשוטה, שהיא חיה ובריאה גם בחלוף עשרת ימים ממועד המקרה.

עורכת הדין סיון זבולון-נוה טענה מנגד, בין היתר כי הכלבה מחוסנת נגד כלבת ונמצאת תחת פיקוחו של וטרינר אשר מצא כי הכלבה בריאה. לדבריה, ניתן לקיים את תכלית החוק באופן פחות פוגעני כלפי הכלב ואין סיבה שלא לעשות זאת, בחוזרה על בקשתה לדחות את הדיון התיאורטי ולמחוק את העתירה.

השופטת ורדה מרוז קיבלה את דבריה של עו”ד זבולון-נוה ודחתה את טענות הווטרינרית: “אין ספק כי בעבר, בהעדר פיקוח הולם ובהעדר תשתית בריאותית נאותה, חיסונים דרך קבע ופיקוח עירוני – היה מקום להורות על הסגר. אך במציאות של ימינו ניתן במידת וודאות גבוהה להשיג את תכלית החוק מבלי לקבוע פגיעה חמורה בכלב או בבעליו. כאשר מוכח בראיות של ממש, כי הכלב מתגורר באזור שאינו נגוע, מחוסן, מנהל אורח חיים בבית נורמטיבי ותחת פיקוח יומי”, קבעה השופטת בפסק דינה.

השופטת מרוז הוסיפה: “גם בעליו של הכלב לא ייטול סיכון לעצמו למשפחתו מקום שקיים חשש של ממש שמא הכלב נגוע בכלבת”.

נוכח הממצאים, קבעה לבסוף השופטת מרוז, כי “נחה דעתי בעניינו כי הסכנה שנשקפה מהכלבה מלכתחילה הייתה מזערית…” והוסיפה כי לכך הצטרפו אישורים מטעם הוטרינר שהראו שהכלבה לא נגועה במחלה וסיכמה כי התנאים בהם שהתה הכלבה בחלופת הסגר בביתה קיימו את תכלית החוק ומחקה את העתירה, בכפוף לבדיקת הכלבה על ידי גורם מטעם הרשות.