קשה לשמוע על גזענות בשנת 2018. קשה יותר כשמדובר באנשים שמתיימרים לחנך בדרך של “ואהבת לרעך כמוך”.
קשים הדברים שבעתיים כשמדובר בבן של חבר שאתה מכיר ארוכות – אותו ואת רעייתו העדינה, את ילדיהם ואת הוריו. קשה לשמוע את הכאב של האב על ילדו שלא מתקבל לת”ת רק בשל מוצאו.
קשה להכיל את היאוש, את הגאווה הפצועה.
קשה? אולי.
אבל האסון הגדול הוא שאנחנו התרגלנו.
פשוט התרגלנו למציאות הזויה, בה ילד לא נמדד לפי כישוריו, מידותיו, מזגו – אלא לפי מוצא הוריו.
התרגלנו לקומבינות, לחצים, לחוזי ראש תחת ראש, למכסות ולאחוזי סף. התרגלנו. האדם הוא יצור שורד והשרידות היא מצב שלא מניח לאדם להגות בנכון ובמוסרי, כל שאתה רוצה הוא לראות את הילד שלך מסודר ואת ראשך שקט.
אמת? צדק? את מי זה מעניין בכלל? זו תעשייה, מגרסת ראשים.
“אני מבינה כל יוצא בשאלה שיצא בגלל שדחו לו את הילדים” כך שחה לי האם, בחורה עדינה, ארגנטינאית במוצאה.
אם הגענו למשפט כה חריף מפיה של אישה כה אצילית, אות הוא שיש דברים בגו. גם במיקרוסקופ לא תצליחו להבדיל בינה לבין בוגרות בית יעקב החסודות ביותר, רק מבטאה הקל יסגיר את המוצא ההוא, מ”שם”.
“בארגנטינה” כך היא המשיכה לספר. “בארגנטינה הקהילה חיבקה כל יהודי, ילך איך שילך. מה, וכי אני באתי מבית חזק מבחינה דתית? לא, אבל היה ברור שאני והמשפחה שלי הם חלק בלתי נפרד מהקהילה, לאט לאט נהייתי מי שאני היום”, היא אומרת, והעיניים – הו העיניים כבר אפילו לא כואבות, מין דוק של השלמה נסוך עליהן, יאוש שקט.
כי התרגלנו.
דרושה קהילה
ככל שאני מתקדם ונע במרחב החרדי מודרני, נפשי משוועת לקהילה, קהילה במובן החו”לי של המילה. משהו שהחיים בישראל, לצד העובדה הפשוטה שכל שכניך במרחב סביב יהודים, פשוט עשו לו המתת עוול.
כן, קהילה אנו צריכים. בית.
מקום שבו אדם יבוא לסדר את בית הכנסת כי זה הבית שלו. מקום שנשים מוצאות בו חברות כי יש להן קבוצת וואטסאפ משותפת. מקום בו נאספים כולם לאכול סעודה שלישית יחדיו, משפחות-משפחות.
קשה להתמודד עם כל האתגרים הללו בלי בסיס חם ותומך שכזה, מרחב שבו כולכם פשוט מבינים האחד את השני אינטואיטיבית, יען עברתם או עוברים את המסלול הזה.
ככל שהיינו מרבים בקהילות כאלו, שוב לא היינו נאלצים להתמודד עם סיפורים כשל חברי ורעייתו. כוח הציבור, כספו, קשריו ותמיכתו המנטלית היו כאגרוף מחץ בפרצופם של עסקני ליגה ז’ החושבים שדעת עליון ניטעה בהם להבין את מי לקבל ואת מי לדחות.
אבל אשמים אנחנו
האינדיבידואליזם והשאיפה ל’הכל או כלום’, מותירים אותנו בהצלחה עם כלום ושום דבר.
נכון, בכיתה של הבן שלנו ילמדו ילדים למשפחות שהן לא בדיוק ממוקמים על המשבצת של הסגנון שלנו. אמת, לצידן של בנותינו תשחקנה גם בנות שהן לא בדיוק בדיוק מי שאנו מעדיפים לשתות עמו תה.
אבל עלינו להחליט.
או שנכיל ונקבל באהבה משפחות שונות מאיתנו עם מעט או הרבה, תחת כללים סבירים שכולם יעמדו בהם, או שנחרץ גורלנו להמשיך ולהתמודד מול מערכת הלופתת את גרוננו בלפיתת החנק שלה.
מה נאמר? אין זה מעניינינו: “אני עובד מספיק קשה לפרנסתי, אין דעתי להתערב בנושאי פוליטיקה שכאלו”.
אבל, זו טעות.
לא תתערב, לא תדחוף, לא תביע תמיכה – אין וואקום, אין חלל ריק. אנו נמשיך להקיז את דם הנפש בגלל עצלות וחוסר אומץ שלא במקומם.
לא עלינו המלאכה לגמור, נכון, אך אין אנו רשאים שלא להתחיל בה.