בית הדין הרבני בקרית ספר פרסם מודעה אודות ‘סרבן פרעונות’ המסתובב בעיר: “התושב… שרוי במצוקה מורכבת ובפה חנף מוציא מאנשים כספים רבים במסווה של בקשת הלוואה לטווח קצר ביותר”.
המודעה של בית הדין, בראשו עומד המרא דאתרא הגר”מ קסלר, חריגה ביותר, אך בו זמנית גם לגמרי הגיונית.
למה חריגה?
כי בית הדין הרבני בישראל נחשב לחסר שיניים וסמכות בשטח של הונאות כלכליות ורמאויות פיננסיות. בית הדין משמש כבורר וכפוסק רק כששני צדדי הסכסוך מעוניינים בכך. במקרה כזה הוא עשוי אפילו להטיל ‘חרם’ על מי שמסרב לציית לפסק הדין.
מצד שני, בית הדין הרבני לא שימש עד כה כשוטר כלכלי, כיועץ פיננסי המעניק את עצותיו לבני העיר. בית הדין חסר הכח עושה שימוש ביכולותיו רק בשאלות משפטיות טהורות, אך מעולם לא פועל כמוסד כלכלי אקטיבי.
אז למה הגיונית?
כי בית הדין מתקיים בקרית ספר, בקהילה הפועלת כ’מובלעת תרבותית’ כמו שאוהבים לכנות אותה הסוציולוגים, ולמובלעת חוקים ומוסדות פיננסיים משלה. מוסדות כלכליים? כן, למשל: מוסד הגמ”חים, הפועל כמכשיר כלכלי רב עצמה בתוך המובלעת החרדית ורק בה.
אז האיש שבמודעה, מסרב אולי מתוך מצוקתו, ליטול את גורלו בידיו ואין לרשויות החוק כל אפשרות לפעול בנידון. אבל בית הדין, שומר הסף של הקבוצה, מזהה את הכריזמה של הנוכל, הפוגעת מן הסתם גם ב’מוסדות הכלכליים החרדים’, וכך נולדה לה כרזה נדירה שלעולם לא תופיע ברחוב החילוני, או הדתי-לאומי למשל.
