1.
יתד נאמן לא חסך השבוע את שבט ביקורתו מיו”ר ‘יש עתיד’ יאיר לפיד.
הנה הקטע מטורו של אריה זיסמן:
“נתניהו נעדר השבוע מהארץ, וגם מי שרואה את עצמו כמועמד ‘רציני’ להחליפו, ח”כ יאיר לפיד, היה שמח להיעדר כמוהו.
השבוע לא האיר פנים ללפיד. זה החל בהמשך הסקרים החוזים למפלגתו ירידה מ-25 המנדטים שצפו לה זה לא מכבר ל-16 מנדטים, בעוד הליכוד מתחזק ל-34. זה נמשך ביום שני בבוקר עם מעצרו של ראש עיריית חדרה, צבי גנדלמן – איש ‘יש עתיד’.
…לפיד הגיע לישיבת סיעתו בכנסת במצב רוח לוחמני במיוחד, כמי שמנתח כל צעד שעושה נתניהו ומנסה לחקותו, הוא נוכח לראות שכל פעם שנתניהו מנהל קמפיין נגד התקשורת הוא רק עולה בסקרים. לפיכך ניסה לפיד ללכת גם בדרך הזו (כלומר, זו השערה. אין הוכחה שעשה את הצעד משום שרצה לחקות את נתניהו – ש.ר.).
“יו”ר ‘יש עתיד’ האשים את התקשורת כי היא אינה מתאמצת לחשוף מי עומד ומי מממן את הקמפיין שהופעל נגדו ברשתות החברתיות. בנאום בכייני שכולו פאניקה, טען לפיד כי בשבועות האחרונים יש עליו ועל מפלגתו קמפיין ‘פייק ניוז’.
“במערכת הפוליטית עקבו אחר הנאום של לפיד וציינו כי מדובר בנאום שכולו פאניקה – תוצאת ההתרסקות בסקרים האחרונים וכן תוצאת התנהלות הזיג-זג במגוון נושאים (הסכם הגרעין והשגרירות), שהפכו אותו למועמד נלעג מטעם עצמו לראשות הממשלה. השאלה היחידה שנשארת באוויר – מי הם באמת אותם 16 מנדטים (לפי הסקרים האחרונים) שעדיין נותנים לו את קולותיהם”.
וואו.
2.
בשבוע שעבר, בשורה די קטנה ואפילו בסוגריים, מצאתי פצצה של ממש בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה, בקטע שדן על חוק הגיוס.
“לגבי החלק האחרון יש לציין בצער שכבר עתה אין מי שעוזר לו ( – לבחור שהסתבך עם הצבא). גם לא הגוף שמתפקידו לעשות זאת ויש אומרים שהפך להיות שלוחה של הצבא לענייני חרדים”.
הבאתי את המשפט ב’בין השורות’, אבל נמנעתי מלחשוף את שמו של הגוף אליו התכוון ריבלין. בשיחה עמו הוא, אגב, הוסיף כי באמתחתו המון הוכחות וכי ביום מן הימים יתכן שיחשוף אותן.
הנה מה שכתב השבוע:
“אפילו ראשי ועד הישיבות, שהוא גוף בטחוני רשמי למחצה הפועל במרץ להשגת יעדי הגיוס, לא יודעים יותר מקוראי מדור זה”.
האמנם ועד הישיבות פועל במרץ להשגת יעדי גיוס?
3.
אבל עקיצה הרבה יותר משמעותית שיגר ריבלין לעבר “הלובי החזק ביותר בציבור החרדי”, ותוכלו לנחש בעצמכם למי כוונתו.
הרקע: סנקציות אישיות (“קנסות ושלילת זכויות כמו קצבאות והנחות בשירותים העירוניים והממשלתיים”) , או סנקציות כלליות על עולם הישיבות.
“לדעתו של יו”ר ועדת הכספים משה גפני מדובר בענישה דרקונית שאין הדעת סובלתה. משפחות לא צריכות לרעוב בגלל שהעומד בראשן החליט לא להתגייס. משל למה הדבר דומה (וסליחה על ההשוואה) למי שיושב בכלא על אחד מחוקי המדינה. כלום יעלה על הדעת לשלול ממשפחתו את קצבאות הילדים והזכאות להנחות במעונות? לסדום אמנם היינו, אך לעמורה טרם דמינו, בינתיים.
“האופציה השנייה היא סנקציות על תקציב הישיבות… במקרה שרוב התלמידים יקבלו צווים ולא יתגייסו, תקציב המוסד יבוטל כליל. איזו חלופה מבין השתיים גרועה יותר? לדעתו של ח”כ משה גפני, שכמובן מתנגד עקרונית לכל סנקציה על עולם התורה, הראשונה היא החמורה ביותר.
“הסיבה ברורה והגיונית: כבר היו בעבר קיצוצים בתקציב הישיבות, אך בחסדי שמים אף ישיבה לא נסגרה (המנהלים נוסעים יותר לחו”ל ומחליפים את הרכב בתדירות נמוכה יותר). סנקציות אישיות, לעומת זאת, פוגעות באברכים ישירות ואין להם כל דרך להשלים את החוסר של ביטול הזכאויות והקצבאות”.
שמתם לב, מן הסתם, לעקיצה – המנהלים נוסעים יותר לחו”ל ומחליפים את הרכב בתדירות נמוכה יותר…
בניגוד לדעת גפני, שמע ריבלין גם דעה הפוכה לחלוטין. “לדעתו סנקציות אישיות הן לא חוקתיות וייפסלו בבג”ץ, לעומת קיצוץ בתקציב הישיבות שיתקבל בברכה אצל השופטים”.
והנה העקיצה: “היה דומה לנו בזמן השיחה עמו שהוא מדבר מגרונם של אנשי הלובי החזק ביותר בציבור החרדי”.
כמדומני, שהוא מתכוון לאותו לובי, שגרם לכך שתקנות המזון הבריא בעולם הישיבות לא יחוקקו…
4.
והיה בטורו של ריבלין גם חלק מרתק, הזוי בעיני, וככל שחפרתי לא הצלחתי למצוא לו כל אחיזה במציאות. אבל יתכן שלריבלין מידע שאין בידי. הדברים, אגב, הוכחשו מצד לשכת מקלב נמרצות.
הנה הדברים:
“בסיעת דגל התורה מתחולל בימים אלה מיני מהפך שהפך לשיחת היום של כל פעילי התנועה. מול עיניהם המשתאות הפך מקלב מח”כ מספר שתיים העוסק בעיקר בעזרה לפרט ובשבירת שיאי נוכחות וחקיקה, לאיש שמוביל את המהלכים הפוליטיים המרכזיים של התנועה. לא שהוא מזניח את החקיקה והנוכחות, אך הוא מוצא זמן בסדר יומו גם לנהל דה-פקטו וכמעט דה-יורה את כל ענייני התנועה”.
אז אם הבנתי נכון, בעמוד השער ביקשו להוסיף את המילה “מוביל מהלכים פוליטיים מוניציפאליים”, בהדגשה על מוניציפאליים. אבל גם להקשר זה לא מצאתי סימוכין במציאות.
אז כפי שנוהגים לומר: ימים יגידו.
5.
קוראי מדור זה כבר יודעים כי ‘בין השורות’ נחשב למעריץ של כתבות שטח מרתקות.
ומי כמו יצחק הורוביץ מבקהילה מומחה לכגון אלו (רק נזכיר את מסעו בצפון קוריאה). לכן, כל-כך התאכזבתי השבוע כשהתבשרתי בשער המגזין על ‘סיור בוער’, אותו לא מצאתי אפילו ברמז בכתבה עצמה.
“אדמה חרוכה”, הייתה כותרת השער. “הממשלה מתייחסת אל העפיפונים כמשחק ילדים, אבל זה טרור לכל דבר ועניין. במקום לקצור את השדות הפורחים, תושבי עוטף עזה רואים בעיניים קודרות את עמל כפיהם ונוף חייהם עולים בלהבות”.
בכתבה עצמה, יש מרואיינים כמו איציק אבו, מנהל המלונאות של קיבוץ ניר-עם, עופר ליברמן חבר הקיבוץ מזה 45 שנה ואחראי על ענף גידול השדה ועוד. אבל סיור בשטח הבוער אין שם. התמונות הן מפלאש 90 וגם כאלו שסיפקו המרואיינים עצמם.
כתבה טלפונית? אולי.
מחפשים כתבת שטח ‘אמיתית’? דפדפו ביתד נאמן, שם מצפה לכם כזו, פרי עטו של שמואל גרינוולד (צילומים: צבי גרינוולד), שירד אל יריחו כדי לעקוב אחר גנבים – “סיפור שמשום מה לא ממש מעניין את התקשורת הישראלית”.
הנה משפטים שהם ניחוח שרק כתבת שטח אמיתית יכולה להנפיק: “‘אם זה יימשך כך’, הוא משתף אותי, ‘הדברים יראו אחרת… תגיע לכאן, תבין במה המדובר…”.
או: “אל שושן אני מגיע בבוקר המחרת, הוא ישוב מחצר הבית ומנסה להישמע שליו ורגוע”…
או: “‘נצא להתרשם בנזקים מקרוב’, הוא מציע ומוביל אותי אל החצר האחורית”.
הבנתם?
אגב, השערים של שני העיתונים, כמעט זהים. אופס…
6.
אני לא ממש זוכרת מי היה אחראי להנפצה (נתקלתי בה בקבוצות הווטסאפ) אשר בישרה כי משה ליאון עומד לעקור עם משפחתו לעיר אשדוד, וכי יהפוך למועמדו של יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן בעיר הדרומית.
מיהרתי אז לבדוק מולו, והתברר כי להד”ם. אבל ממש להד”ם. אפילו משל לא היה. התפלאתי מיד, ועוד לפני שהכחיש.
מה לליאון, שהשקיע את זמנו בחמש השנים האחרונות בעיר הבירה, תוך שהוא מכהן כנציג בעירייה ללא תמורה וחורש את העיר ואת שכונותיה, ולעיר אשדוד. הוא, שכבר נכווה ממעבר פתאומי לקראת הבחירות, מבלי שיכיר את העיר ומקומות הבילוי וההסעדה בה (מי לא זוכר את התוכנית בה הותקל ולא ממש ידע לענות כשנשאל על שמות מקומות בירושלים) – יעשה את אותה טעות שוב?
אבל תראו איך הנפצות משתרשות להן בלבבות. הנה חיים בוזגלו בכתבה (מעולה!) על הבחירות בעיר אשדוד: “כחלק מדיל גדול יותר שכלל את העיר ירושלים דווח בזמנו כי ייתכן שש”ס תריץ מועמד יחד עם ישראל ביתנו לראשות העיר, כאשר בשלב מסוים אף נטען כי ייתכן שיריצו את משה ליאון לתפקיד, אך בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל ויו”ר ש”ס השר אריה דרעי הודיע בציוץ בחשבון הטויטר שלו על תמיכת ש”ס במועמדותו של לסרי”.
לתשומת ליבך, מוישה ליאון. כמעט היית חלק מדיל…
7.
זוכרים את תקרית התפילין בנתב”ג?
הסרטון פורסם בכלי תקשורת רבים – ועורר סערה. כעת שליח חב”ד, הרב מאיר הרצל משחזר בעיתון ‘כפר חב”ד’ את מה שקרה שם.
“לא ידעתי שצולמתי ושכחתי מכל העניין, אני נוחת בלונדון לנחיתת ביניים, מדליק את הטלפון והוא לא מפסיק לרטוט. הבנתי שקרה משהו רציני”.
חיים גיל שוחח איתו, עם השליח מפסגת זאב בעשור האחרון, ויצא עם סיפור מדהים. “החלטתי לא להגיב בכלל. לא אמרנו שום מילה. להיפך, עטיתי על פניי חיוך ונמנעתי מתגובה. וזה כנראה הרתיח אותה עוד יותר וגרם לה לעשות פרצופים וקולות מוזרים”, הוא מספר.
“לולא אותו סרטון סביר להניח שלא הייתם שומעים עליו”, כותב גיל. ואכן, השליח עצמו לא חלם שיעמוד בעין הסערה. “לפני שבוע וחצי הגיע הרב הרצל לשדה התעופה בלוד בדרכו לארצות הברית. באולם הנוסעים הציע ליהודים להניח תפילין. אחד מהם, גד קאופמן שמו, התרצה וביקש להניח תפילין. אשה שישבה בקרבת מקום ביקשה מהשניים (ולא בנימוס) להתרחק ממנה וללכת למקום אחר כדי להניח תפילין. ‘יש כאן אנשים’, אמרה והוסיפה, ‘אל תעשו את זה פה’.
“כאשר סירבו השניים לעזוב את המקום והתעקשו על זכותם לקיים מצוות במקומם, החלה האשה להשמיע קולות מוזרים ולצחקק בצורה מוזרה. היא לא חדלה מכך עד שקאופמן סיים לקרוא קריאת שמע בכוונה להפריע לו בכך. קאופמן המזועזע שהבחין שצולם, העלה את הסרטון למרשתת. בתוך שעות אחדות הפך הסרטון ויראלי וגרר אלפי תגובות ומאות שיתופים”.
“כבר באותו ערב חשף ערוץ 20 את העובדה כי האשה האמורה היא פרופסור לחינוך שאף ערכה ספר על ‘רב-תרבותיות’ וקבלת האחר, וכי בעלה היה בעבר יושב ראש הקרן לישראל חדשה הלוחמת במגוון כלים בכל מה שריח יהדות נודף ממנו”.
לשליח יש סיפורים נוספים, מעניינים. בהחלט כתבה מרתקת!
8.
בטוחה שגם הקוראים התרגשו ונסחפו בשמחת החתונה אותה תיאר אריה ארליך בהתרגשות רבה.
הוא פותח את טורו, “קול חתן וקול כלה”, בתיאור כללי, רק לקראת סיומו של הטור נבין שהוא בעצם מתאר את שעבר על משפחתו בשבועות האחרונים.
“לא היו ימים יפים ועמוסי מחזות מלבבים ברחובות הערים החרדיות כימים אלו שבין עצרת לשבעה עשר בתמוז שבהם משפחות עם ישראל יוצאות בכל ערב – ממורקות ונרגשות, שמחות ומאורשות, מלוכדות ומרוצות – להשתתף באירועי הקמתם של בתים חדשים בישראל”.
“כל יום הוא יום חג עבור משפחה אחרת”, כותב ארליך, ובסוף טורו עובר לחתונה המשפחתית. “ביום שני השבוע זיכה אותנו מי שהשמחה במעונו לחוג בחדווה את שמחת נישואיו של אחי היקר והמוכשר ר’ שניאור זלמן שיחיה”.
“יכול אדם לשמוח באמת בחתונות מכרים, לקפוץ בחדווה בנישואי ידידים, להשתתף מעומק ליבו בשמחת אחרים, אבל כשמדובר בחתונתו של אח קרוב – מושגי השמחה מרקיעים שחקים, מגיעים למחוזות שדל העט מלתאר את עוצמתם. הלב מתרונן ועולה על גדותיו, הרגליים רוקדות מאליהן ללא התעייפות, והפה אינו חדל מלהודות ולהלל לקדוש ברוך הוא שהחיינו וקיימנו והגיענו אל היום הזה”.
“…עכשיו בטח מבינים הקוראים מאין באו תיאורי הביגוד והמחלצות מראשית הטור. חוויתי זאת בעצמי בשבועות ארוכים של הכנות ארוכות ונרגשות כנהוג במשפחות ישראל בעידן הזה, התלבשנו לפי המנהג, הצטלמנו כמיטב המסורת, התמרקנו והתכוננו – אבל כל אלה לא הכינו אותי אל הרגע המרגש הזה תחת החופה, שבו אחי שבר את הכוס, ההורים והסבתות דמעו מאושר צרוף, הקהל הריע בברכת מזל טוב שמחה, ואני הפנמתי: שניאור האט שוין חתונה געהאט – שניאור התחתן כבר”.
אז מזל טוב, שניאור, מזל טוב גם לאח הנרגש (שהצליח גם לרגש אותנו הקוראים), אריה.
9.
לא בכל שבוע זה קורה, אבל השבוע הסתתר לו סיפור מקסים דווקא בטור המקדים של ‘טעימה’ (מוסף קצר השוכן ‘בתוך המשפחה’).
את הטור הזה כותבת (כבר שנים) אביגיל מייזליק. היא מספרת על פסי, אשה שחברתה הטובה התקשרה וסיפרה לה על חוויה קשה שעברה, כאשר הרכב שלהם נתקע תוך כדי טיול.
“כשהיא סיפרה לי את זה עברה לי מחשבה בראש – למה החברה הזו תמיד מצליחה להסתבך? למה הם לא מטפלים ברכב שלהם כמו שצריך? למה הם לא מתארגנים מספיק?”.
היה זה ערב חג השבועות, פסי עצמה אשה מתוקתקת להפליא. “מכיוון שאני מורה והייתי צריכה ללמד בשלושת הימים לפני שבועות, בישולים ליומיים חג פלוס בישולים חלביים אקסטרה היו אתגר אמיתי עבורי”. אבל היא התארגנה למופת, “התחלתתי את כל הבישולים ביום שלישי, חילקתי את העבודה באופן מדוד בין כל הימים שנותרו עד החג, וביום שישי בצהריים כבר הכל היה מוכן! כולל מפיות מקופלות לשולחן החלב, מפיות מקופלות לשולחן הבשרי, בית מטופטפ ונוצץ ואוכל חלבי ובשרי מאוחסן באופן מושלם במקרר”.
כל שנותר לה הוא ללכת לנוח, מרוצה.
היא הדליקה את המזגן המרכזי, אבל כשהתעוררה שמה לב לכך שהבית רותח. “חם פה”, אמר גם בעלה, שנכנס הביתה.
קיצורו של דבר מתברר שהמזגן נתקע, והם נאלצו לעבור את החג עם מאווררים ועוד מזגן קטן בחדר השינה. הטכנאים סירבו להגיע לתקן בערב החג.
במוצאי החג, הצליח בעלה בקלי קלות להקיש מה שהקיש על השלט, ולהחזירו לחיים. “אוויר קר החל לזרום ממנו”.
אבל היא, התיישבה לנסות ולהפיק לקחים. איפה טעתה? על מה נענשה?
ונזכרה, איך שפטה את חברתה “שהיא לא מספיק מאורגנות”. והבינה, שאסור לשפוט אנשים אחרים “רק כי הם לא מספיק – כמוני”, והבינה “שבעצם גם אופי ודרך חיים הם מתנת שמים וגזירת שמים ואין לי רשות לשפוט אנשים אחרים רק כי הם שונים ממני. עובדה שעם כל התכנונים והארגונים שלי לחג, לא הכול תלוי בי וברצון השם הכל יכול להתהפך ברגע”.
תלמדו.
