הפתק שמצא סוחר בגדי הילדים החרדי ליד נרתיק התפילין החדש

4 ביוני 2018   

המצוקה הכלכלית המאפיינת אוכלוסיות חרדיות המתגוררות בערים הומוגניות תוארה באין ספור דו"חות ומחקרים של הלמ"ס ומדעי החברה. עם זאת, נדמה שהפתק הקטן שהונח ליד שקית התפילין בבית הכנסת, מהווה את ההוכחה האולטימטיבית ביותר לכך, ואולי גם למאפיינים חברתיים נוספים - חרף ההומור שבה. הרקע לסיפור הוא מ', צעיר חרדי וידיד אישי שלי, העוסק במסחר של בגדי ילדים בעיר מודיעין עילית. הצלחתו של האיש לא נעלמה, מסתבר, מעיניהם של חבריו, כמו גם העובדה שרעייתו בחרה לרכוש עבורו תיק חדש לתפילין לרגל יום הולדתו, והם החליטו לעשות מעשה. כשהאיש סיים את תפילתו וחזר למקום בו הניח את נרתיק התפילין היפה, הופתע לקרוא את הפתק הבא: "לכבוד הרב... שיחיה, שלומכם ישגה. נוכחתי לדעת ששפר עליכם גורלכם והרווחתם הרבה כסף במכירות לאחרונה, ואפילו קנית נרתיק חדש לתפילין. "אשמח שתהיה לי לעזר ולפטרון בתרומה חד פעמית של 50 אלף שקלים שיעזרו לי לשדרג את הרכב.. מספר חשבון... בנק פועלים". נדמה, כי אין צורך לציין כי פתק הפנייה האנונימי נכתב בהומור, ועם זאת הוא מעלה מספר הרהורים, בטח לאור העובדה שמחברו - שהותיר את ידידי במתח מסוים - בחר שלא להזדהות עד לרגע זה ממש. האם פנייה מן הסוג הזה יכלה להתרחש - גם בהומור - בחברה אחרת, דתית-לאומית, חילונית? האם בכלל ניתן לדמיין סוג של הומור כזה בבתי כנסת של חובשי כיפות סרוגות או להבדיל במועדון חברתי חילוני? לשון אחר: האם טקסט הומוריסטי מן הסוג הזה היה מצחיק באותה מידה, אם בכלל, אנשים שאינם חרדים?

דיפאק צ'ופרה, הוגה דעות אמריקני-הודי מפורסם, אמר פעם כי "צחוק הוא הדרך של האנושות להימלט מהסבל", ומכאן שההומור ותכנו מגיעים מהסבל האינדוודואלי המשתנה של הנוקטים בו.

האם העובדה כי החברה החרדית סובלת, ללא ספק, מעוני ומצוקת מחיה חריפה, היא זו שמייצרת סוג כזה של הומור? האם כשהסופר העברי בן אביגדור [1866-1921] דיבר בגינוי על 'תרבות השנור' כמידה שדבקה בעם היהודי התכוון למעשה לסוג הזה  של הומור, שבסופו של יום - נרקם מן הסתם מתרבות כזו? ומי אמר שהוא צדק? כלומר, אולי זה אינו רע, ולא באמת מגונה? תשובה או השגה הומוריסטית על כך - אין לי לצערי.