כל אורח ישראלי שמגיע לשכונת סטמפורד-היל בלונדון למטרת נישואי צאצאיו, שמחה משפחתית או חופשה, יתקל באגם המים שברחוב קלפטון קומון.
ברחוב הזה יש ריכוז גדול של בתי כנסת, ישיבות ומוסדות חינו,. מסעדה ומגדניה כשרה.
בתור ישראלית שהגיעה להתגורר בלונדון, המקום הראשון שהכרתי היה האגם עם הברבורים, ברווזים, ומרחבי הדשא הענקיים באמצע הרחוב. עשה לי טוב לשבת שם כל יום עם הילדים. יחד שמנו לב שהברבורים חיים עם בנזוג.
לקראת השעה 17:00 (בחורף), שעת השקיעה, תמיד נראה אותה מחזה: ברבור אחד יתחיל לגעגע ועד מהרה בת זוגתו תגעגע אחריו, הם יתקרבו אחד ליד השני – ויעופו יחד החוצה מן האגם… ועוד זוג אחריהם. ואחריהם הזוג הבא. עד שהברבורים הגדולים ייעלמו כליל מן הנוף.
אבל כל הימים הייתי יושבת שם לבד. לא היתה אף משפחה זולת משפחתי שם.
רק בימי ראשון, כאשר לבנות אין בית ספר והבנים מסיימים מוקדם יותר, התמלא הפארק באמהות, שמרטפיות נכריות והרבה ילדים.
לכל אחד מהם הייתה שקית עם חלה שנשארה משבת. הילדים הזדרזו להשליך חתיכות קטנות של חלה לעבר הברווזים, ונהנו להסתכל כיצד הם מחיים את נפשם עם הלחם. זאת, למרות שתמיד היו שלטי אזהרה שלא להאכיל את הברווזים.
עד שיום יום אחד, מועצת שכונת סטמפורד-היל החליטה לפנות אל הישראלים והיהודים בשפתם. שלטים באידיש (ברמה גבוהה) ובעברית, נתלו סביב לאגם עבור האמהות שבאות להעביר את היום עם הילדים. בשלטים מתבקשים המבקרים לתת לברווזים רק אוכל של ציפורים וזרעונים.
שלטים באנגלית שמזהירים לא להאכיל עם לחם – לא עזרו. נחכה ונראה אם שינוי השפה תעזור.
מה שבטוח, מדינת ישראל יכולה ללמוד איך פונים לכל אזרח, בשפה שלו.
