ירון דקל: אדם מן היישוב, מחכה לנו. (על הקו) זלמן רודרמן.
זלמן רודרמן: שלום ירון, שלום פוראת.
דקל: כמה פעמים, פוראת, הציעו לך להניח תפילין בדוכנים האלה הפזורים על פני הארץ?
פוראת נאסר: אף פעם…
זלמן רודרמן: האמת היא שלי יצא בעבר, בעיקר כשניגשתי לחיילים והנחתי למישהו תפילין, ואחר כך מישהו אמר לי בקריצה: “הוא בכלל בדואי…”.
דקל: תגיד, כמה שנים… איפה הדוכן שלך. המקצוע שלך, הוא בעצם, איך מגדירים אותו?
זלמן רודרמן: המקצוע שלי שממנו אני מתפרס, אני כותב וסופר. בעבר הייתי בתחום העיתונאות, ובשנים האחרונות אני מתמקד בעיקר בכתיבת ספרים – לילדים, לנוער וגם למבוגרים. ופעם בשבוע – זה כשלושים וחמש שנים – אני מתנדב בעמדת הנחת תפילין.
דקל: איפה?
זלמן רודרמן: בשנתיים האחרונות בעיר גבעתיים, במרכז העיר.
דקל: שהיא עיר חילונית…
זלמן רודרמן: חילונית זה עניין יחסי.
נאסר: ויש התנגדות?
זלמן רודרמן: לפני משהו כמו שנה ידענו איזשהו גל קטן של כמה אנשים שארגנו התנגדות, אבל הגל הזה חלף. נדמה לי שהאנשים למדו להבין שאנחנו לא נושכים ואנחנו לא כופים את עצמנו על איש.
דקל: כשמישהו אומר “לא תודה”, אתם מסתפקים בזה, או אתם מנסים לשדל אותו?
זלמן רודרמן: בכלל המילה “לשדל” היא לא המילה המתאימה…
דקל: לשכנע…
זלמן רודרמן: כשמישהו אומר “לא תודה”, אנחנו אומרים לו… מה שאני אומר: “שיהיו לך חיים נפלאים, שבת שלום”.
דקל: אהה.
נאסר: תגיד, מה אתה אומר… אני לא יודע אם אתה נחשפת לסרטון הזה מה שהיה בנתב”ג.
דקל: האישה הצוחקת…
זלמן רודרמן: בוודאי, בוודאי, אי אפשר היה שלא להיחשף לזה.
דקל: והסרטון ב’ארץ נהדרת’. אתה רואה ‘ארץ נהדרת’?
זלמן רודרמן: אני לא ראיתי ‘ארץ נהדרת’ אבל ראיתי את התמונה של הקומיקאי עם התפילין. תראו… אני ראיתי תגובות שדיברו על עלבון ועל כעס. אני דווקא לא נעלבתי ולא כעסתי. לא מהמערכון ב’ארץ נהדרת’ ולא מהגברת בשדה התעופה, שאני לא אזכיר את שמה למרות שאני יודע אותו – כדי לא להגדיל את השיימינג שאני חושב שהיא כבר עשתה לעצמה.
אני בעיקר מה שהרגשתי, הרגשתי כאב. הרגשתי כאב בגלל העובדה שאנשים שאני מרגיש חלק מהם ושהם חלק ממני, אנשים שאני בטוח שבסיטואציה של, נגיד, סכנה, כל אחד מאיתנו היה מושיט יד לרעהו, לא מבינים שלא מכל דבר אפשר לעשות צחוק. שיש דברים שכדאי – אולי אפילו צריך – להשאיר מחוץ למעגל הבידור; דברים שהם יותר מדיי מקודשים, ליותר מדיי אנשים, כבר יותר מדיי שנים. אז הרגשתי בעיקר צער.
אבל אני חושב שיש משהו משותף גם למערכון וגם לגברת משדה התעופה, שהוא אולי נוגע בבעיה היותר מרכזית ויסודית של העניין, וזה שאנשים החליטו משום מה שתפילין הם “של הדתיים” ונרות שבת זה “של הדתיים”. מה שאני בא לומר הוא שזה פשוט לא נכון! תפילין, כמו נרות שבת, כמו שאר המצוות – הם של כל יהודי באשר הוא!
דקל: אבל אני חושב שהמרחב הציבורי… יש אנשים שאומרים זה המרחב הציבורי וזה מפריע לי במרחב הציבורי. אם זה היה נגיד בבית חב”ד, אז כל אחד עושה בביתו את מה שהוא חפץ בו. אבל זה במרחב הציבורי והמרחב הציבורי הוא של כל אחד. אני חושב שזה הטיעון של המבקרים.
זלמן רודרמן: כנגד הטיעון הזה, אז קודם כל בואו נעצום לרגע את העיניים וננסה לדמיין את הגברת הזו בשדה התעופה, אבל לא בישראל אלא באנגליה או בארצות הברית, עם אישה אמריקנית או אנגליה שהייתה ניגשת ליהודי ואומרת לו: “אל תניח פה תפילין, לך הצידה! אתה צריך לעמוד מחוץ למחנה כמו איזה מצורע”…
ולגוף השאלה: תראו, אנחנו נמצאים בעולם ובעידן שהם מאוד ‘מכילים’. עולם שבו מציעים דברים ואתה יש לך את הבחירה אם לקבל או לדחות את ההצעה. הם מסוגלים להכיל את כל סוגי התופעות החברתיות, את כל סוגי התלבושות, את כל סוגי הסגנונות התרבותיים. עולם שבו אתה מסוגל לעבור ברחוב ולראות אנשים שמבקשים להחתים אותך, אני יודע מה? נגד מתווה הגז. או לעשות אותך מנוי לעיתון. או לפקוד אותך למפלגה.
אני גם נתקלתי, דרך אגב, בדוכן שידול – ופה דווקא כן הייתי משתמש במילה הזאת – של תנועת ‘ישראל חופשית’, שנאבקת בדוכני התפילין של חב”ד. ואני מדבר מניסיון אישי, כי זה היה ממש לידינו בגבעתיים.
אז לכל דבר יש מקום במרחב הציבורי, חוץ מאשר לתפילין שזה התפילין של העם שלנו! של המסורת שלנו!
דקל: אפשר עוד לדבר הרבה, אבל האות כבר מתנגן ברקע, לצערנו.
נסאר: נסיים בזה שכל אדם בעמדתו ובאמונתו יחיה.
דקל: כן.
זלמן רודרמן: נכון.
דקל: אדם מן היישוב, זלמן רודרמן בעמדת הנחת תפילין בקניון גבעתיים.