בתקופה האחרונה עלו שתי שערוריות לראש מהדורות החדשות של הציבור החרדי. האחת הייתה פרשת התפילין; השנייה – ההשוואה בין הראשל”צ לבין הטרוריסט האיראני.
“איך אפשר לחלל כך את שם השם?” – שאלנו שוב ושוב, כשאנו צובטים את עצמנו להיווכח שאכן לתהומות כאלו נפלנו.
אני עיינתי בפרשות הללו ומצאתי את עצמי חופרת לעומקן של התכניות ששידרו אותן ואת מסקנותי אני מביאה פה לפניכם:
כשהבור ריק ואין בו מים, כולנו יודעים שנחשים ועקרבים יש בו.
כשתכנית ריקה מתוכן, ואין בה שום סממן ערכי או רוחני, לא פלא שנכנסות בה רוחות רעות.
כשנכנס תוכן שלילי לתוך תכנית אין יודעים היכן ייעצר.
ממתי מותר לגחך על מישהו שטעה ושגה? ממתי מותר ללעוג למישהו שמדבר באופן מגומגם או מתיילד? ממתי מותר להזכיר את שם השואה בתכנית סאטירית, וכמה מטופש לאפשר לשחקנים מצחקקים להדגיש ח’ וע’ באופן הומוריסטי ופוגעני.
כאשר צוחקים בתכנית על חבר כנסת, שאף הוא אדם, או על כל אדם אחר ואין איש עוצר וחוקר, מדבר ושואל – לא פלא שבסופו של דבר מגיעים גם לעניינים נשגבים הרבה יותר.
לדעתי, תכניות סאטירה שחייבות לספק סחורה, מגיעות רחוק מאוד, אם לא עוצרים אותן בדרך. ואם הן מסוגלות לצחקק בלשונן על דמויות ידועות, שאנשים מן השורה מעריכים אותן, אם הן מסוגלות לחקות קולות וסלסול צלילים של דברים הנאמרים ברצינות מפי אדם רציני ולהפוך אותם ללעג ולקלס, אינני מתפלאת שבסופו של דבר הן גם מגיעות רחוק יותר.
צריך להבין שישנם אנשים מעטים, שבעבורם, אדם המעוטר בתפילין, הרי הוא בדיוק כמו כל איש פשוט, משונה ואחר מיתר חבריהם, שעליו היו מגחכים ללא כל בעיה, ובלי שמישהו היה פוצה פה ומצפצף; שבעבורם רב גדול ונישא הוא בדיוק כמו כל ראש קבוצה אחרת, שמייצג איזו קבוצה נידחת של שחקנים מליגה קיקיונית, שעל גבו היו מצחקקים, בלי מעצור, ובלי שמישהו היה מברר מי שמם ללעוג ולשחוק.
כפי שלא חששו עד כה ללעוג לאנשים רגילים ופשוטים, כפי שלא יראו עד לרגע זה, מלגרום סבל של בזיון לאנשים רמי מעלה שהוצגו בציבור כנלעגים, כמו שלא עלה בדעתם לחשוב פעמיים לפני שהציגו מישהו כאפס מאופס, כטיפש מטופש וככסיל עם הארץ – כך גם עכשיו לא עולה בדעתם לחשוב פעמיים על מה שהם מציגים.
כשצופים מאפשרים בלחיצת כפתור להעליב ולפגוע באנשים, כשהם מתירים את דמם של אחיהם, כדי שיהיה להם על מה לצחוק ובמה להשתעשע, שלא יתפלאו אם מחר ימצאו את עצמם תלויים על עמוד הקלון.
כשמתירים את דמם של אנשים פעם אחר פעם, לא פלא שבסופו של דבר, כשאין סייגים וגדרות – מגיעים גם לצחוק על השואה, על רב גדול ומכובד, ועל הסמלים החשובים ביותר לעם היהודי.