1.
את עיתונות סוף השבוע של המגזר החרדי אפיינה הפעם אווירת נכאים בכל הקשור לשלושת החטופים. “14 יום חלפו מאז נחטפו אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, נכון לשעת כתיבת שורות אלה בידי מערכת הבטחון אין עדיין שום אינדיקציה פוזיטיבית על מצב החטופים לכאן או לכאן”, כותב חדשות משפחה.
“איך שלא מסתכלים על החטיפה ומכל צד שמביטים, אפשר לראות עד כמה הצבא אובד עצות בעניין איתור החטופים”, כך יתד נאמן.
“בהזדמנות זאת אי אפשר שלא להזכיר את ראשי השב”כ בעידן שבו היה גלעד שליט בשבי. בכל הזדמנות אמרו לנו: ‘אינכם יכולים לבקש מאתנו שנעשה משהו, בשעה שאנחנו לא שולטים בשטח. אילו שלטנו ברצועה, שם מוסתר שליט, כבר היינו מגיעים אליו”. שמענו, פקפקנו, אך לא היה לנו מה לעשות. כך טענו. עד השבוע. עתה, כבר מדובר בצעירים יהודיים שנחטפו לשטח שהוא בשליטה ישראלית מוחלטת, שהשב”כ עושה בו ככל שעולה ברצונו. אז למה עכשיו לא מגיעים אל החטופים”, שואל המודיע.
התרגלנו, שכתבים צבאיים, כמו גם כתבי משטרה, נוהים אחר גרסת המקור. לא פעם מצליח הצבא להלעיט אותם בנפלאותיו, והם קונים ומוכרים הלאה לקוראים.
דווקא משום כך אהבתי את היושר שלהם השבוע הזה.
איך שלא נסתכל על זה (גם לאחר חשיפת שמות שני החוטפים) – המצב לא טוב.
וכל דיבורי הרהב של גורמים צבאיים ומקורות בדוברות צה”ל, על כוחו ועוצם ידו של צבא הגנה לישראל – הופכים לבלתי רלוונטים מול שלושה ילדים, ספק נערים, שנמצאים בצרה ובשביה.
רק המקום, ירחם עליהם. ויוציאם.
2.
אחדות שררה גם באשר לגזר הדין של ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופיאנסקי. הפעם הייתה זו התגייסות אמיתית, כזו שלוותה בכתבות מ’הלב’.
לופיאנסקי היה “ההפך הגמור מהנהנתן הסדרתי המשתמש בכוחו הפוליטי לקידום תאוותיו.. .העונש שהוטל על ר’ אורי הוא דוגמא משוועת של התאכזרות לרחמנים”, קובע המודיע.
חדשות משפחה עם כתבה מרתקת: ראיון עם בנותיו. “הם היו כל כך חזקים באמונתם…התגובות הרבות שזרמו מכל גוני הקשת הציבורית הוכיחו שגם אצל חילוניים גמורים ההרשעה גרמה לחלום הציוני להתנפץ מול הפנים”.
וגם יתד נאמן עם מאמר של ‘הם מעידים’: “ההלם הקולקטיבי לאחר שנודע גזר הדין שהשית השופט רוזן על הרב אורי לופוליאנסקי – חצה גבולות, חוגים ומחנות… מדובר באחד מאנשי היושרה הנדירים בחיינו, והעונש החמור נראה ונשמע חסר התאמה לאישיותו רבת הפעלים של ה’נאשם'”.
עוד מאמר מיוחד ומרגש היה שם, תחת הכותרת: לתוך הלב של אורי. “אם איננו רוצים להיות בכלל כפויי הטובה, עלינו לעשות הכל כדי למחות נגד גזר הדין המקומם”, מסכם המאמר.
ואין ספק, שהתקשורת החרדית יצאה ידי חובת מחאה. בהידור רב.
3.
פחות אחדות דעים הורגשה בזירה הפוליטית.
בגדול, נוטה העיתונות החרדית (כבר מאז הקמת הממשלה) לנבא שה’בחירות בפתח’. בתזמון המזכיר ‘זאבים, זאבים’ היא חוזרת על כך מידי עונה. הגיבורים משתנים, הסיפור נותר בעינו. או-טו-טו החרדים פנימה.
היחיד שלא הקשיב לנבואות התקווה הללו היה אריאל אטיאס, ח”כ לשעבר מאז יום ראשון האחרון (ב-10 בבוקר), שהפנים שהקואליציה לא הולכת לשום-מקום – ויצא בחוץ.
לאן? התקשורת מתחרה בינה לבין עצמה בניחוש מקומות היעד: משרד קטן בגבעת שמואל, שותפות במשרד פרסום גדול, השקעות עבור אחד מהבאבות שבדרום הארץ, עבודה אצל איש העסקים יצחק תשובה – בתקווה שלא פספסתי שום ניחוש.
אטיאס עצמו מגחך (הוא לא מגיע לקריאת הררי העיתונות, גם לא זו הממוחשבת), ובינתיים שומר את הקלפים צמודים.
ובעוד משפחה מפרגן, בקהילה די יורה חיצים.
“בכו להולך”, מקדיש לו משפחה כותרת כאובה.
“הוא לא ישוב”, מתעקש בקהילה.
אז נכון שאריה דרעי הבטיח שברגע שיחפוץ לשוב – הוא ישיבו מהגלות, אבל אליבא דבקהילה, אין להאמין לכך. דרעי די נושם לרווחה על כך שמישהו שלא רואה עצמו כפוף לאף אחד נוטש.
ובכלל, “מי שלא נשאר על הספינה כשהיא מגששת במים העכורים וכל יושביה דוחפים אותה במשוטים, לא יעלה עליה כטרמפיסט כשהיא יוצאת למים הפתוחים”.
או בקיצור: דרעי לא יוכל להחזירו על ראשם של ח”כים ששמרו נאמנות לתנועה בימיה הקשים. כאילו מישהו בש”ס מתייעץ עם ח”כים לפני שממנה מישהו לתפקיד כלשהו.
אטיאס צוחק כשהוא קורא שיחזירו אותו לתפקידי מפתח, טוען בקהילה. הוא עוזב בידיעה ברורה שבזאת תם הפרק הפוליטי של חייו.
משפחה, לעומתו, מציג גרסה הפוכה. הוא מספר על שיחת טלפון של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בה ביקש להיפרד מאטיאס (אתה לא מחניף לח”כ שהולך, אלא אם כן אתה מכבד אותו), ועל הקשר הבלתי אמצעי של אטיאס עם כלי התקשורת, קשר שהועיל מאוד למפלגה.
לגרסת משפחה, אטיאס ישוב גם ישוב. ועם יד על הלב, הגרסה הזו שכנעה אותי הרבה יותר.
ימים יגידו.
4.
גרסאות הפוכות גם בין יתד נאמן להמודיע – והפעם בשדה הפוליטי.
בעוד התקשורת החרדית אוהבת להשלות עצמה בדבר קיצה הקרב של ממשלת נתניהו-לפיד, יתד נאמן כמעט ואינו נכנס לתרחישי ‘אילו’ ו’כאשר’ ומתרכז יותר בנושאים הביטחוניים הבוערים שעל הפרק.
הוא אפילו ‘עוקץ’ את נתניהו ומזכיר לו שהנשיא הנבחר רובי ריבלין מדבר על פתח של תקווה מול אבו-מאזן, שסייע בפרשת החטופים, ובכך שמי שלא רצה את ריבלין כנשיא, יקבל אותו כנשיא בנעליים המדיניות של שמעון פרס – תרחיש אימים לנתניהו.
מבין דפי יתד מריח ששם (וכפי הנראה גם ב’דגל התורה’) עדיין לא שכחו לנתניהו את ההתעללות בציבור החרדי בשנה וחצי האחרונות. לא, הם לא התרשמו ממסיבת שבע הברכות לבתו של אריה דרעי, גם לא מהפגישות אליהן הוא מזמן את הח”כים החרדיים (עדכונים ביטחוניים למבינים הגדולים בביטחון)
בהמודיע, לעומת זאת, זמירות שונות בתכלית.
בקואליציה, מחלוקת פנים-ליכוד. נתניהו, למשל, אינו רוצה להחריף את הצעדים מול החמאס, אופיר אקוניס, לדוגמה, מתראיין וטוען שהוא בעד.
באופוזיציה, שלי יחימוביץ’ כבר מחממת מנועים לקראת חזרה להנהגה מול בוז’י – שהעיתון מקדיש לו מקום נכבד לשרטוט דמותו (נעים, חרוץ, מקצוען, הוגן, עובד עם הראש אבל גם עם הלב, שועל קרבות אבל גם אובססיבי, צועק אבל מתנצל, חבר טוב).
וכחלון, כל יום שני עושה חוגי בית, מה שמפחיד את נתניהו…
משפחה מצטרף לאשליות. דרעי מדבר שם על “אווירה שהשתנתה” ועל כך שהציבור שלו לא יוכל לשאת עוד זמן רב באופוזיציה. הם מתארים גם התפוגגות העוינות בוועדות השונות (תוך גילוי התלהבות מחוק תיקון אפליה למגזר החרדי).
התחושה שלי – מדובר באופוריה המקדימה את זמנה.
אבל גם במקרה הזה – ימים יגידו.
5.
אהבתי את הכתבה המרגשת בהמודיע על משפטו של נחמן שטיצר, חסיד ברסלב, שעזב-שכח ילד קטן במכוניתו.
אפילו השופטת התרגשה מהמחזה שנגלה לנגד עיניה בעת הדיון. היה זה הסבא ישראל לייכטר שיצא מגדרו לגונן על הנאשם, מי שגרם למות נכדו האהוב.
תחת הכותרת ‘דמעות על כס השיפוט’, תוארו הרגעים המרגשים. לייכטר תיאר את קשריו עם הנכד, אחר כך את כניסתו של נחמן אל ביתם בעת ‘השבעה’: “הוא היה נראה כבר מינן מהלך… הסברתי לו שאף אחד לא מאשים אותו… ולסיום יצאנו בריקוד נלהב באמצע הסלון”.
“כבר שלושים שנה שאני בתפקידי ומעולם לא נתקלתי במקרה כזה”, התבטא אחד מעורכי הדין. אפילו השופטת התרגשה.
כשהסתיים הדיון, שוב יצאו הסב ושטיצר בריקוד. “רק בשמחה אפשר לצאת מכל הצרות”, הסביר ישראל, הסב, חסיד ברסלב.
6.
אהבתי גם את כתבת השטח (שבוע שני ברציפות של כתבות שטח מנצחות) של ‘יתד’. כתב העיתון נסע 50 ק”מ לאורך הגדר הסורית, מחמת גדר שבדרום-מזרח, ועד לחרמון, בלי שאיש יעצור אותו ו/או ישאל אותו למבוקשו. בדוברות צה”ל היו עסוקים בעניינים חשובים יותר.
“שעתיים של נסיעה”, עשה הכתב, בכוחות עצמו ורכבו, אחרי שבדוברות צה”ל הסבירו לו כי “צה”ל עסוק בחזיתות השונות”.
בביתן המוצב בכניסה ל’שטח אש’ – אחד מתוך רבים הפזורים על פני הרמה – הבחין בשני חיילים הנמים את שנתם. מסיבות צבאיות, הוא נמנע מלצלם.
מסביב יהום הסער, קולות נפץ אדירים נשמעו באוזניו ללא הרף, אבל התושבים התעקשו – מדובר באימונים.
הכבשים המשוטטות מן העבר השני של הגדר, כפי הנראה לא שמעו על מלחמת האזרחים. הן המשיכו ללחך מן העשב להנאתן.
7.
הרבה פחות אהבתי את הכתבה של יתד נאמן על שר החינוך שי פירון.
אז לא שאין לכולנו ביקורת על האיש, כמו גם על מגמות שונות אותן הוא מנסה להחדיר אל בתי הספר החרדיים. אבל יש הבדל בין כתבת ביקורת, אפילו צינית, לבין מה שגיליתי ביתד.
תחת הכותרת ‘השירון של פירון’, וכשברקע איור של פירון משייט בספינה, עסקה הכתבה בשיר שכולו לעג לאיש. אפילו תמונתו נראתה נלעגת. הוא נראה בה שמן מכפי שהוא באמת (אחרי הניתוח הוא נראה מצוין, אין כל טעם בתמונה נלעגת שכזו), כשלצידו ילדים המשתתפים בקייטנות ‘שלו’ – ‘קייטנות יש עתיד’.
כעת שימו לב לתוכן המילולי, הנלווה אל מפלי השומן המצוירים:
“המדריך הוא שי בריון…
לא צריך שני רה”רים, בטח לא לובשי שחורים, רב אחד מספיק ודי, גם זה יותר מדי,
אבל בהגיע אוכל התרגז בריון רב-גודל ויזעק ככרוכיה: שוקו ולחמניה?! מה זה? כפל מבצעים? גם אוכלים וגם שותים? בחרו לכם אחד ותאכלו אותו בלבד! יש לקחת חד-פריט: רק כריך = אורך שקית…
הוא עצמו ‘א גרוייסע נאר’ (טיפש גדול – ש’ ר’)…
שי קופץ עם הילדים, לבריכת הכדורים – כדורים של ריטלין…
בואו גילו גיל ורון, איזה כיף אצל פירון: לא לומדים, אין מבחנים, אין חינוך לערכים, אלכוהול צורכים לרוב… העיקר – לומדים ליב”ה!
אך פירושוש, כבוד הסר, מתנהג כמו קיסר…
כי הכל שווי זכויות, אין אצלו שום אפליות:
חילונים, קונסרבטיביים, תל-אביבים, אתיאיסטים, פיליפינים, פלורליסטים, כמובן אוונגליסטים, לכולם יש די כספים, חוץ מ-איך-לא-חרדים”…
אז זה לא שאין לי נקודות רבות של מחלוקת עם כבוד השר פירון. אבל רבותי, יש גבול.
בהחלט, לא אהבתי.
8.
“המרכול החדש ‘תכל’ס’, שנפתח בכניסה הדרומית של בני-ברק, היא גלגול חדש ושינוי השם של ‘שפע שוק’ ו’זול בשפע'” – מבשר המודיע.
את שפע שוק וזול בשפע עזבו רבים וטובים בשל חילולי השבת ברשתות אחרות של הבעלים, ממילא – אם מדובר בתת רשת של אותו ‘הריבוע הכחול’, זה בדיוק מה שנכון לנהוג גם בתכל’ס.
אז נכון שאפילו היחצ”ן השתנה (התיק עבר מתוצאות אפקטיביות של משפחת איצקוביץ לידי פרסום מימד), אבל אליבא דהמודיע, הרעיון אותו רעיון.
המעניין הוא כי אם אכן כך (ונראה שאכן כך!), הרי שהמבשר ויתד נאמן לא עמדו על משמר שמירת השבת כהלכתה. כי אצלם, וחפרתי היטב בין הדפים, לא מצאתי את קולות המחאה.
למו”לים, הפתרונים.