אצל הסאטיריקנים, הכל צחיק. גם כעת, הם לא תופסים מה המהומה

‘ארץ נהדרת’ בזו לדת ולתפילין היהודיות, ליאור שליין, מאתגר את אלוקים ומשוכנע כי הוא לועג לו לצלילי מכונות הצחוקים, וארז טל וחבורתו נהגו לצחוק על תשובותיו ההלכתיות של הרב הראשי למודיעין דאז הרב דוד לאו – וכבר מהומה ‘זעזוע והלם’.

למה זה כל כך מרגיז אותנו? מהיכן הזעזוע?

כי אנחנו מתקשים להאמין, איך בני אדם, יהודים כמונו, מסוגלים לשים לקלס דברים שכל-כך יקרים לחלק מאיתנו.

האם הם היו צוחקים על השואה? אנחנו שואלים בצדקנות ובכעס טהור. על רצח רבין? על מוות של ילדים?

אבל כאן מצויה הטעות הענקית שלנו.

כי התשובה לשאלות שלנו היא לגמרי חיובית.

הקבוצה הלא מרשימה הזו, אליה שייכים עוד מספר דמויות תקשורתיות המוכרות לכולנו, היו עשויים לטעמי לפחות, ללעוג בקלות להכול.

הם יכלו לצחוק על הנרצחים בשואה הי”ד, על שלשת הנערים שנחטפו ונורו, על רצח משפחת דוואבשה, על ילדים חולי סרטן בבתי חולים. על הכל. גם על הקבר של ההורים שלהם הם היו משחררים בדיחה, אם היה לה פאנץ’ טוב, כמובן.

לא תמיד הם עושים את זה, אבל רק כי הם חוששים מתגובות וסנקציות חברתיות. מול אלוקים ותפילין הם כנראה פחות מפחדים. זה הכל.

תפיסת ההומור שלהם, היא פילוסופית, כמעט דתית, והיא בפירוש שונה משלנו.

מבחינתם, הכל צחיק. ההומור חזק מהחיים עצמם.

אז ליאור שליין ארז טל ומולי שגב הם אנשים רעים? חסרי רגישות? לא בטוח. הם בפשטות יצורים אחרים. אנשים בעלי תפיסת עולם כל-כך דיכוטומית למיינסטרים הישראלי, לאנוש בכלל, כשלזכותם ייאמר כי הם מאמינים בכך בכל ליבם.

אנחנו פשוט אחרים. לדידנו טובים ומתקדמים יותר, אך בעיקר, בעלי דפוסי חשיבה שונים לחלוטין.

אנחנו לא נבין אותם, הם לעולם לא יבינו אותנו. גם כעת, הם באמת לא תופסים על מה המהומה.

זו הסיבה שאני פחות מתרגז עליהם. אני גם לא מבין ובטח לא כועס על יפנים שמוכנים למות למען הקיסר, על אסקימוסים שמשליכים את זקניהם לקור, או על שבטים פרימיטיביים שרואים במשפחה אחת גדולה אורח חיים תקני.

• אליעזר היון, חרדים 10