1.
‘בין השורות’ בחר עבורכם את כותרת המחץ, המבריקה ביותר של השבוע, זו המסכמת אותו והמקפלת בחובה את כל מה שרציתם לומר על השבוע שחלף.
“והעיר שושן נבוכה”.
הא, ותו לא.
כותרת מעולה לטורו של יוסי אליטוב במשפחה. עשר בסולם בין השורות.
2.
חשבתם שכל המדינה מריעה לנתניהו אחרי כל מה שחולל בשבוע האחרון? תחשבו מסלול מחדש.
הנה ההצלפות על ראש הממשלה (ורעייתו. הצלפות עליה, כהצלפות עליו) בטורו של יעקב ריבלין:
ריבלין מסיק, בעצם, שהתנגדותו של נתניהו לחוק ההתגברות המקוצץ נובעת מהתנגדותו של היועץ המשפט אביחי מנדלבליט, לו חייב נתניהו הכרת טובה על ההקלות שהוא עושה לרעייתו. כך בתמצית. הנה הפירוט:
“בימים אלו מונח על שולחנו של היועץ המכובד תיק המעונות של הגב’ שרה נתניהו. מדובר בתיק כבד עם חשד למימון הוצאות פרטיות על חשבון המדינה בסך כולל של שלוש מאות וחמישים אלף שקל. אזרח בישראל שהיה נחשד ברבע מהסכום הזה, היה היום לאחר ריצוי עונש של שנה או שנתיים באחד ממעונות הנופש של מדינת ישראל במתחם איילון שבמחוז דן.
“כאשת ראש הממשלה נהנית הגב’ מיחס מיוחד. אי אפשר לומר שיש בזה חוסר צדק מוחלט. אם שרים וחברי כנסת מקבלים זכות לשימוע, גם לרעיית רא שהממשלה מגיע… מה שמנדלבליט עושה עבורה זה כבר הרבה מעבר לכך. חוץ מסחיבה אופיינית של התיק למעלה משלוש שנים, הוא נתן לה לפני שלושה שבועות צ’ופר נוסף: זכות לשימוע נוסף…
“על מה ולמה? עורכי הדין מנמקים זאת במצב אישי מיוחד (ע”ע ‘אני פסי-כו-לוגית’). מעניין שמדובר במצב אישי שלא מפריע לה להשתתף בכל מסעותיו של בעלה ולנהל מאחורי הקלעים את המדינה. תשאלו את השרה גילה גמליאל המסכנה שחטפה על הראש כאשר העזה להזמין את נשיא המדינה לאירוע שארגן משרדה”.
לכן, לדעת ריבלין, נתניהו לא יתעסק עם מנדלבליט. “לא מתעסקים עם מי שמחזיק על שולחנו את התיק של היקר לו מכל”.
מנדלבליט. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
3.
ריבלין תוקף גם את המועמד (עדיין לא הכריז רשמית) לראשות עיריית ירושלים, זאב אלקין.
הנה כמה ‘פנינים’:
• לא ברור מי הם בדיוק היועצים שלו, אבל ברור שהוא זקוק בדחיפות לכמה שמכירים גם את העיר וגם את החרדים. אם היו כאלה, הם היו מונעים ממנו את הריאיון השחצני לאחד מכלי התקשורת החרדים, בו הזהיר את הציבור החרדי שלא לעשות טעות נוספת ולהמר על מי שלא יזכה לבסוף בראשות העיר. ‘החרדים’, כך אמר האיש שרק לאחרונה עבר להתגורר בעיר, ‘טעו כבר פעמיים'”.
• “הפרשה החדשה שהתפוצצה לו על הראש היא פסטיבל אוכל טריפה שהחל השבוע לפעול בעיר העתיקה. הפסטיבל נהנה מתמיכה כספית רצינית של הרשות לענייני ירושלים הכפופה למשרד לענייני ירושלים שבראשו עומד השר זאב אלקין. האם כבוד השר והמועמד החדש ידע על זה? תשובה שלילית אפשרית רק במקרה שיתברר שהוא לא נוהג לקרוא מיילים הנשלחים אליו”.
“במייל שהנמען הראשי אליו הוא אלקין והעתקו נמצא בידינו, מתריעים עשרות מתושבי העיר העתיקה על הפסטיבל המתוכנן הפוגע ברגשותיו של כל יהודי שומר תורה ומצוות, וגם מי שלא ממש כזה, אך עדיין יש בו ריח של יהדות”.
• “שני ה’תקלים’ האמורים מגבירים את מפלס החשדנות של הנציגים החרדים בעיריית ירושלים כלפי המועמד החדש, מפלס שכבר היה גבוה עוד קודם לכן בגלל מערכת היחסים המיוחדת של ראש העיר הנוכחי ניר ברקת והשר אלקין”.
• ריבלין שוחח השבוע עם כל שמונת חברי המועצה מטעם יהדות התורה בעירייה… “הנימוקים ששמענו מפי שישה מלמדים על התדמית הירודה שיש לאלקין אצלם. ‘אלקין’, אומר לנו אחד מהם, ‘הוא העתק מדויק של ברקת. צנטרליסט קשוח שמתערב בכל נושא ואי אפשר לקבל ממנו שום דבר שלא חתום בהסכם קואליציוני”.
• ועוד משהו לסיום: “מה שמרגיז את הנציגים החרדים זה שחלק מהכוורת של ברקת יעבור כנראה לעבוד עם אלקין ובתוכם לפחות יועץ חרדי אחד. אף אחד עוד לא סגר איתו, אך אחד כבר מנהל מגעים מטעמו מאחורי הקלעים”.
דברים כדורבנות.
4.
אהבתי את האומץ (ולא בפעם הראשונה) של אליעזר שולמן ממשפחה, בכתבתו המתארת את ההתקדמות לקראת חוק גיוס שתנפיק מערכת הביטחון, על פי העדפת שר הבטחון אביגדור ליברמן ותוך הסכמה בלית ברירה של המפלגות החרדיות, המבינות כי יתכן וזה עדיף, וכי לבג”צ יהיה קל יותר להתיישר עם תוצר של צה”ל, מאשר עם תוצר של המערכת הפוליטית.
שולמן מתאר את ההכנות להפקת המסמך הסופי, תוך שהוא משוחח עם “גורם בכיר”, ש”למד הרבה על הציבור החרדי בחודשים האחרונים כדי לגבש את עמדתו”.
למה זה יפה? כי שולמן לא רק מצטט את מה שרוצה הבכיר לומר, אלא גם עושה סיכום משל עצמו, מביא את חוות דעתו.
הנה היא: “אלא שאיש שיחנו לא דייק בפרטים. אכן, בנות חרדיות צה”ל כלל לא מנסה לגייס. לעומת זאת על בנות שומרות מצוות מהזרם הדתי לאומי מופעל לחץ להתגייס. מדגישים לפניהן שהאוכל כשר למהדרין, שיש אפשרות לתפקיד עם בנות בלבד, דורשים מהן לבוא להצהיר בלשכת הגיוס על היותן שומרות מצוות ולא במסגרת מקום הלימודים, מתארים להן עד כמה ניתן להישאר שומרת מצוות במסגרת צה”ל ועוד שלל מניפולציות”.
בעקבות זו, כמובן, “בזרם הדתי לאומי החלו רבנים שונים לחדד את האיסור להתגייס לשירות בצה”ל. בנוסף, בציבור הדתי שוררת גם מורת רוח מהניסיון של צה”ל לכפות על בנות המעוניינות בפטור מגיוס להגיע אל בית הדין הרבני – שם על הבנות להחתים דיין על טופס בקשת הפטור. בכוונה תחילה, טוענים הדתיים, צה”ל אינו מאפשר לדיינים להגיע אל האולפנות השונות ולחתום בהן במרוכז על כל הטפסים של הבנות המעוניינות בפטור”.
מעניין מה היה ה”גורם הבכיר” מגיב על ההאשמות הללו. כך או כך, לא התאפשר לו לעשות זאת, שכן “את השיחה שלנו קטעה פגישה עם אישיות צבאית בכירה”.
5.
כתבה בהחלט חשובה מצאתי השבוע ב’יום ליום’, תחת הכותרת “הוועדה לתכנון וקבורה”, מאת יצחק כהן.
“במוצאי השבת האחרונה ובבוקר יום ראשון פשטה המשטרה על בתיהם של מספר מעורבים בפרשה שכבר זכתה לכינוי ‘ההולילנד של בית שמש’. אמנם הפעם לא נראה שיהיה ראש ממשלה שייכנס לכלא, אך יש כמה השוואות בינה לבין פרשת השחיתות הירושלמית: בין העצורים והחשודים המרכזיים, יו”ר ועדת התכנון ובנייה ומאכער”.
במרכז הכתבה מככבת השאלה (הטובה!): “מה מוביל לכך שוועדות התכנון ובניה הפכו למוקדי שחיתות?”
כדי לקבל תשובות יצא הכתב לשוחח עם “מספר מומחים בתחום”, תוך שהוא מתאר את מסכת התלאות “שעובר אדם מן היישוב המבקש להרחיב את ביתו”, תוך ציון שההליך “יכול להימשך למעלה משנה”.
אז מה עושים כדי להקל ולזרז? “כאן נכנסים המאכערים לפעילות. ‘מאכער’ ביידיש: ‘אדם שעושה’, יפעל להשיג קיצורי דרך במערכת הביורוקרטית הסבוכה, ולעיתים אף להשגת הטבות המנוגדות לחוק תמורת שוחד”.
בכותרת המשנה חושף הכתב: “ל’יום ליום’ אף נודע על חקירה משטרתית המתנהלת בימים אלה אודות הנעשה לפחות בוועדת תכנון ובנייה בעיר אחת, ולדברי גורמים שעמם שוחחנו ייתכן שעד לבחירות המקומיות הצפויות להתקיים בקרוב, נשמע על מעבר של עוד כמה חקירות משטרתיות מסמויות לגלויות”.
חשבתם שמדובר בעיר מסוימת? אני לא ממש בטוחה. תשוחחו עם אנשי אופוזיציה בכל עיר, ותשמעו כמעט מכולם ‘הבטחה’ זהה: עד לבחירות, הכול הולך פה להתפוצץ.
או שלא.
6.
את הקטע המרגש ביותר מצאתי השבוע בטורו של משה גרילק במשפחה.
גרילק כותב לילד קטן, שלצערו הוא לא ממש יודע איך קוראים לו, “אולי יענקל’ה או אולי אשרק’ה, אולי זלמן ושמא פשוט – יואל”. לא חשוב.
כבר קרוב לחצי שעה הוא מתבונן בו, “ובעיקר במבע פניך העצוב קמעה שעה שעמדת בהפגנה שנערכה במנהטן נגד רדיפת הדת על ידי הציונים בא”י. עמדת שם בשקט בצורה בולטת ובהחלט משכת לשנייה רופפת את תשומת הלב של העוברים והשבים, זאת משום שאבא שלך הלביש אותך בכתונת הפסים של הקטניקים, כך קראו ליהודים האומללים במחנה המוות אושוויץ. כדי להגדיל את הרושם של הזוועה הציונית בארץ ישראל – הדביק לך אביך גם את הטלאי הצהוב, שבו חויב כל יהודי בתקופה הנאצית ללבוש על חזהו ובו כתובה המילה ‘יודה’… שכולם יידעו שיהודי אתה – המצורע של האנושות”.
הוא הביט בילד, “בלי להסיר עין”, ולפתע חש “כיצד רחמים מרובים עליך מתעוררים בליבי”. ראשית, משום ש”כמעט אף אחד מן העוברים והשבים לא נעצר לראות במה מדובר… גם אם כל התלמוד תורה שלך יבואו כולם לבושים כמו באושוויץ – איש לא יזדעזע”. גם כי לא מאמינים, וגם כי “בעולם של היום בו נטבחים מיליוני בני אדם חפים מפשע בסוריה, באפריקה ובעוד מדינות במזרח התיכון ואף אחד לא עושה דבר להפסיק את ההרג – יקום מישהו ויפעל נגד רצח של יהודים?!”
חוץ מזה, כואב לו על היום בו יתפכח הילד. היום בו יגיעו, לדוגמה, בני משפחתו מארץ ישראל, לבקר, והם ייראו לילד בסדר גמור. לא סובלים, לא מדוכאים. “והדבר שהכי יזעזע אותך – שאחרי ביקור של שבועות מספר אליו הגיעו, בוא נאמר בגלל חתונה במשפחה, הם עוד חוזרים לשם… ואתה באמת לא מבין. איך זה שהם הצליחו לצאת מן הגיהינום והם חוזרים אליו?!”…
כשיגש יענקל’ה או אשרק’ה או זלמן או יואל לאבא, וישאל אותו שאלות קשות, אבא יגיד לו מן הסתם “שזה מאד מורכב” וש” כעת אין לו זמן, אבל הוא יסביר לך כשיתפנה”.
אבל הילד, יישאר עם המבוכה. וזה עצוב, בהחלט.
ונוגע ללב.
אילוסטרציה. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
7.
ביום שישי, פנה אלי חב”דניק אחד, ואמר: וואו, תראי, יש ב’יתד’ הגנה על תהלוכות ל”ג בעומר.
התפלאתי, אבל רצתי לבדוק מה בדיוק כתב חיים ולדר בטור המדובר.
אז ככה.
ולדר מספר על שכן חילוני שהתגורר בסמוך לביתם בחיפה ‘האדומה של פעם’. ויהי היום והוא נענה להגיע למנחה בבית הכנסת, “ואנחנו פתחנו לו סידור ואמרנו לו לקרוא”.
איך נגמר הסיפור? ובכן, אביו גילה, “פנה לבנו בטון של אחד שתפס את הילד שלו בפריצה לבנק” והחטיף לו מכות רצח.
השבוע נזכר ולדר בסיפור הזה. “כי במהלך ל”ג בעומר התקיימו אירועים של ארגונים שונים ולאו דווקא חרדים, במספר ערים”.
וגם הוזמנו אמנים, ששרבבו בתוכניתם את המילים “אמר רבי עקיבא; ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה; שמע ישראל.
“די היה בזה כדי שלמחרת יופיעו בכלי התקשורת במדינת ישראל… ידיעות המדווחות על יהודים רבים המתלוננים על הסוואה המושלמת להחדרה של תכנים דתיים לילדים שלנו”.
מה שקומם אותו, ובצדק. והזכיר לו את האבא האכזר ההוא.
ולכל החב”דניקים שהסיקו מזה שב’יתד’ הכשירו את תהלוכות ל”ג בעומר, מציעה לשים לב להדגשה “אירועים של ארגונים שונים ולאו דווקא חרדים”. ב’יתד’, לכל מילה יש משמעות.
אגב, יש הפי הנד לסיפור. כי הילד המוכה ההוא…”חזר בתשובה”.
שאפו, ולדר.
8.
ומה אומרים על התופעה בעיתון ‘כפר חב”ד’?
טוב, שם הקדישו שער מגזין כמעט שלם לנושא. “מכאן יצא מתוק”, הייתה הכותרת הראשונה, שתיארה “מסע שנאה מביש של ארגונים אנטי דתיים נגד תהלוכות ל”ג בעומר, בסיוע כלי תקשורת ובראשם תאגיד השידור ‘כאן”‘.
לפיהעיתון, כל זה, “הוביל לחשיפה ציבורית רחבת היקף לתהלוכות שאיחדו יותר מרבע מיליון ילדים והוריהם”.
כותרת נוספת מתארת ראיון עם “השחקן יובל שם טוב (יובל המבולבל) שהותקף על המסרים היהודיים שהעביר בתהלוכות”, וגם “מגלה מה צנזרו לו בתגובה שהעביר לתקשורת”. הכותרת, אגב, “לא התבלבל”.
ועוד כותרות: “למרות החום הכבד מאות אלפים צעדו בגאון יעקב”, העיתון ליקט 38 תמונות נבחרות, מערים שונות בארץ. וגם: “יהודים מכל גווני הקשת שצעדו בתהלוכות בטורים אישיים מרגשים”.
בקיצור, קמפיין תהלוכות.
רק נגלה לכם (בהנחה שתתקשו להשיג את העיתון) מה צנזרו ליובל המבולבל. הנה הקטע: “כאשר הכתב של ‘כאן’ שאל אותי אם זה נראה לי בסדר שאנשי חב”ד מחלקים ספר תורה, ‘התורה שלי’, לילדים, שאלתי אותו בחזרה: ומה רצית שהם יחלקו לילדים יהודים, קוראן?! זה הספר שלנו, של עם ישראל! את התגובה הזו הם לא הכניסו לכתבה”…
9.
כתבה מרתקת מצאתי במשפחה תחת הכותרת “מחוץ למשבצת”.
המראיין, שלומי גיל, פגש את ערן הוכברג, פעם “מטאור שחמט שנגע בצמרת בגיל 17 והפסיק פתאום לשחק”, חזר בתשובה, בנה בניינים, תפר דילים והפך “לאחת הדמויות המשפיעות בפוליטיקה הירושלמית”, ופתאום, “אחרי עשורים של מנוחה הוא החליט לחזור לזירה המקצועית ולהתמודד נגד אלוף העולם בשחמט”.
כתבה מרתקת, גם התיאור, בעיקר זה המתאר את המשחק בו ניצח הוכברג.
“החלל הגדול רחב הידיים היה מלא בצופים סקרנים. מאחורי שולחנות סדורים ישבו עשרים ושלושה השחקנים, מולם מלהטט בכשרון מבריק וישי אנאנד, האיש שהחזיק בתואר אלוף העולם בשחמט במשך שנים. כשהוא נכנס לתחרות הזו.. הוא היה רגוע לגמרי.. היה בטוח בנצחונו המוחלט…
שעה קלה אחרי תחילת המשחקים החל אנאנד לנוע באי נוחות. המתמודד ה-18 החל ליזום מהלכים מפתיעים, שדרשו מאלוף העולם בדימוס הרבה יותר מחשבה”, אבל הוא נוצח.
“היה קרב מעניין”, סיפר הוכברג למשפחה, ימים ספורים אחרי ההתמודדות המפתיעה. תוך כדי, הוא סיפר על חייו המעניינים.
כתבה בהחלט מרתקת, רק מוזר שלא הוזכר בה ולו ברמז העובדה שהוכברג חצה קווים בהשתייכותו הברסלבאית, ושמו הוזכר לאחרונה בהקשרים הקשורים ברב ברלנד. אף מילה על כך אין בכתבה.
לא רלוונטי, הכתבה עוסקת בשחמט, הסביר לי הכתב.
ואולי זה מה שיפה בה, בעיתונות החרדית. היכולת להבטיח למרואיין ראיון ‘נקי’, בלי רעשי רקע שיסבו לו, או לקוראים, אי נוחות.
10.
ושוב השקיע שמואל גרינוולד מיתד נאמן וכיתת רגליו עד לדרום הרחוק, לכתבת שטח מושקעת.
תחת הכותרת ‘ארץ עפיפוני האש’, מגולל גרינוולד איך לנגד עיניו “נחת עפיפון עזתי בוער אל הקרקע החקלאית היהודית”, איך תוך רגעים “הפך האזור ל’שטח אש'” ואיך “דונמים של חיטה שאו-טו-טו הייתה נקצרת ירדו לטמיון”.
בקושי שבועיים חלפו מאז ביקר באזור, “נציני העפיפונים נראו כבר אז וגם מבוגרים התחרו ביניהם מי מצליח לאסוף מהם כמות גדולה יותר”. אבל השבועיים שחלפו מאז “הבהירו לתושבים צמודי הגדר ובעיקר לחקלאים שבהם כי שלב הניסוי הסתיים וכי העזתים התקדמו אל השלב המעשי”.
עזבו אתכם מכתבות טלפונית. תפנימו. אין כמו כתבות שטח, כתבות בהן משקיע כתב ממיטב זמנו ודלק רכבו (על חשבון המערכת) כדי לבחון מקרוב את הדברים. “ידידי ר’ אסף זייגר, חבר קיבוץ ‘ניר עם’ המתין לי בשעת בוקר מאוחרת של יום שלישי בכניסה אל הקיבוץ, משם הוביל אותי בעקבותיו אל השטח הבוער, שעד לשעות אחר הצהריים של יום ראשון עוד פרח לתפארת כמו יתר חלקות החיטה שסביבו”.
אפילו התמונה, תמונתו של הכתב על רקע השדה הבוער, מדברת יותר מאלף מילים.
“לא נעים לומר, אבל לולא ישבתי כאן למעלה בקדמת הכלי הגבוה ספק אם הייתי מזהה את העשן המיתמר, יותר לא נעים – לחשוב על כך שבעצם בשביל הרגע הזה עשיתי את הדרך הארוכה עד לכאן”.
אז אל תצטער, כתב נכבד. הדרך אינה מבוזבזת, אין לה תחליף, התוצאה מדברת בעד עצמה.
וכמו ב’יתד’, אי אפשר להם בלי זה, הקטע המסיים ‘רוחני’: “‘מי כמוך יודע. אדרבה, הפץ אתה עבורנו את המסר הכל כך מתבקש: ‘שאו עמנו בנטל, התפללו עלינו שיעופו מאיתנו העפיפונים, ושלא נדע כל נזק, לא בנפש גם לא ברכוש’, מפציר בי שי לשמש כשליח עבורו ועבור כל העטופים בדאגה ב’עוטף עזה'”.
נראה לכם קטע ‘דביקי’? נו, בשביל זה המציאו את ה’יתד’…
