מהו הדחף להעביר היהודים על דתם?

1.

השבוע נזכרתי בנ’ שהתגורר בבניין הסמוך לשלנו ברחוב בר גיורא בחיפה.

נ’ היה ילד חילוני, כמו 95% מהרחוב שלנו ומחיפה האדומה של פעם. מעולם לא היינו בביתו של נ’ אבל למטה ברחבה יצא לנו לשחק בכדור פה ושם.

יום אחד הצענו לנ’ לבוא ולהתפלל איתנו מנחה. הוא לא ידע מה זה “מנחה”, הסברנו לו שזו תפילה. דווקא תפילה הוא ידע מה זה כי אמרו לו בבית ספר “גאולה” שדתיים מתפללים.

אז הוא בא איתנו למנחה בבית הכנסת ברחוב רש”י פינת בר גיורא, ואנחנו פתחנו לו סידור ואמרנו לו לקרוא.

למרות שעברו מאז לפחות ארבעים שנה, אני זוכר איך עמד בשמונה עשרה ברגלים פשוקות וצעק לנו מדי פעם “תגידו, את זה צריך להגיד”? מכיון ששכחנו לספר לו שמדובר על תפילה בלחש, הוא אמר בקול את כל התפילה כולל הכותרות בסגנון: “ותן בקיץ ברכה. בחורף טל ומטר לברכה”.

כמו שצחקנו אז לא בכינו שנים.

אחרי התפילה, יצאנו החוצה וראינו את אבא של נ’ עומד שם. הוא היה איש מלא ושרירי. הפנים שלו לא בישרו טוב. למען האמת הוא ממש כעס.

וכאן בא הטקסט הכי משונה שנתקלנו בו בחיינו. “מה עשית?” הוא פנה לבנו בטון של אחד שתפס את הילד שלו בפריצה לבנק. “מי הרשה לך להיכנס לבית הכנסת”.

ואז פנה אלינו: “מה פתאום לקחתם אותו לשם? מי הרשה לכם? אני אוסר עליכם לדבר איתו”.

ואז פשוט החל להכות את בנו מכות נמרצות ולגרור אותו הביתה תוך שהוא צועק: “חכה חכה מה יהיה לך כשנגיע הביתה ” (כאילו… ” כעת אני מתאפק, אבל אל תבנה על זה…”). אבל הוא ממש לא התאפק. מכות חזקות נחתו על הילד והוא זעק: “אבא די די אבא אני מבטיח שאני לא אלך יותר לבית הכנסת…”

זמן מה לאחר מכן עוד שמענו את זעקותיו מתוך הבית: “אבא אני נשבע לך, אני לא הולך לבית הכנסת”.

עברו שנים, עכשיו חיפה כבר לא אדומה, מנ’ לא שמעתי אפילו לא מילה. אבל הזעקות שלו עדיין שמורות בזיכרוני (ואני מאמין גם בזיכרון כל מי הילדים שהיו שם עד עצם היום הזה.)

2.

ומדוע נזכרתי בסיפור זה השבוע?

כי במהלך ל”ג בעומר התקיימו אירועים של תנועת חב”ד ותנועות אחרות במספר ערים.

הוזמנו אמנים שונים שבתוך הופעתם השמיעו לילדים את המילים “אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”. זה ו”שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”.

די היה בזה כדי שלמחרת יופיעו בכלי התקשורת במדינת ישראל (הקרויה משום מה “מדינת היהודים”) ידיעות המדווחות על “הורים רבים המתלוננים על הסוואה המושלמת להחדרה של תכנים דתיים לילדים שלנו”.

מאיר מנדלוביץ’, תושב כפר סבא, אמר בכתבה: “להגיד לאנשים ‘אמן בא לקניון’ ואז לנצל את העובדה הזאת בשביל שהילדים יעלו לבמה לקרוא פסוקים, זה לא לעניין. זה הטעיית הציבור”.

“אין לנו בעצם אלטרנטיבה לחגוג את ל”ג בעומר באווירה חיובית וניטרלית”, טענה הדר גרף, תושבת גני תקווה. ואילו מיכל שלו רייכר, ממובילות הפורום החילוני אמרה: “מניסיון העבר, אירועים כגון אלה הם אירועים שכוללים הדתה ולא מתאימים לערים חילוניות” – והוסיפה: “אנחנו קוראים להורים מכל רחבי הארץ להחרים אירועים כגון אלה”.

ואילו רם פורמן יו”ר הפורום החילוני סיכם את הפרשה בתקשורת בלי להתבלבל: “לא רוצה שילמדו פה שמע ישראל”.

3.

חשוב לציין שתחקיר של ערוץ 20 הוכיח, כי כל השמות שרשומים לעיל אינם הורים תמימים כי אם פעילי “הפורום החילוני”, ארגון אנטי דתי קיצוני, הפועל בנחרצות לעקר כל שורש יהודי במדינת ישראל. (האמת בא לי לבכות כשאני חושב לאן הגענו. היו תמיד מהרסים ומחריבים ומשכילים, אך כמעט אין תקדים בהיסטוריה של יהודים שאינם מומרים שביקשו לעקור את הכל. זה היה שמור ליוונים, לנוצרים ולאנקוויזיציה, אפילו המוסלמים לא ביקשו לעקור את היהדות).

הבעיה שהקורא החילוני התמים אינו יודע שמדובר באנשים שעובדים בלעקור את הדת. הוא סבור שמדובר בהורים תמימים ועשוי להשתכנע שאולי זה מסוכן גם לילדים שלו. הטענה הגדולה היא על כלי התקשורת שמשתפים פעולה עם השקר הזה ומציגים את הפעילים הללו כהורים מודאגים, ובכלל על עצם העלאת הנושא בארץ ישראל הנותן לגיטימציה לעקירת שמע ישראל.

אך השאלה שהייתי רוצה לדון בה כאן היא מהו הדחף? מדוע במאתיים השנים האחרונות קמו יהודים שהשקיעו את כל חייהם בדבר אחד: עקירת הדת והיהדות.

אני מוכרח לציין, את מה שכבר ידוע, שכולם ככולם היו מבני אשכנז ולא מעדות המזרח. ההשכלה אמנם פגעה בבני עדות המזרח, אך נסו למצוא בן עדות המזרח שנלחם נגד “שמע ישראל” וכנגד קיום תורה ומצוות, אתם פשוט לא תמצאו. אחד לא. אך זה נושא לחקירה בפני עצמה.

מה נכנס בהם? במשכילים ומהרסים בדורות האחרונים שלא הסתפקו בהתרחקות מהתורה והמצוות אלא עמלו וטרחו כל כך להעביר את כל היהודים על דתם?

4.

אני חושב שהתשובה טמונה בפסיכולוגיה הפנימית של בני האדם.

בכל קבוצה ישנם יחידים שאינם מתאימים לאותה קבוצה ומיעוט שבמיעוט שאינם מתאימים לשום קבוצה.

אדם שאינו מתאים לקבוצה עלול לסבול בה, משום שיש מחיר שאתה צריך לשלם כדי להימנות בקבוצה. ישנן התנהגויות שאינם יכול להרשות לעצמך וישנם מנהגים שאינך יכול להרשות לעצמך שלא לנהוג אותם.

כעת, ברגע אחד כל אדם יכול להפסיק את המצוקה הזו. איך? פשוט לפרוש מהקבוצה.

וכאן הבעיה הגדולה ביותר של בני האדם:

הם יכולים לשנוא את הקבוצה ואת חבריה ואת מנהגיה, אבל הם לא מסוגלים לדמיין את עצמם מחוץ לקבוצה. זה משהו שקשה להם לשאת. תקראו לזה בדידות, תקראו לזה ריקנות תקראו לזה תחושת נטישה, או איך שתרצו לקרוא לזה: זה פשוט קשה.

הברירה היחידה שיש להם, זה לנסות למשוך מהקבוצה כמה שיותר אנשים, ואם זה קשה או בלתי אפשרי הם ינסו לעשות הכל כדי לנסות להרוס את הקבוצה, אם על ידי הכפשתה ואם על ידי פניה לרשויות כדי שיסייעו לפיזורה, ובמקרים קיצוניים אפילו פגיעה פיזית אלימה או חיסול של בני הקבוצה. עד לשם מגיעים הדברים.

לי וגם לכם לא יהיה (וידועים מקרים של מומרים ומוסרים בכל הדורות שדאגו לעלילות דם ופוגרומים. זה מגיע מאותם מקומות שתיארנו זה עתה.)

5.

אם תרצו, העיקרון הזה מסביר את כל תופעת ה”שמאלנות” ה”לפידיות” וה”פרו ערביות” הפושה בחלקים נכבדים מהחברה היהודית.

מדובר באנשים שהתרחקו מהיהדות ומקיום המצוות וחלקם גם לא התחברו אליה מעולם.

חלקם הגיעו מארצות בהם לא היה שום חיבור ליהדות. כמו למשל רוסיה בשנות הקומוניזם או מקרב הניאולוגים בהונגריה.

אבותיהם של חלקם “פרשו מהקבוצה” וניסו ליצור קבוצה חדשה. “יהדות אחרת” בלי זקן בלי פאות בלי מצוות, משהו דומה לנצרות, אך מה שהפריע להם תמיד היתה “הקבוצה המקורית” החרדים הללו עם הזקנים והפאות והכובעים השחורים שהרסו להם הכל, מה עוד שהאדוקים התרבו והם התמעטו. ואילו צאצאיהם של אלה, התפזרו לכל רוח ורבים מהם אף התנצרו.

אני מדבר איתכם על ילדים שלהם, אפילו לא נכדים. כמו למשל של משה מנדלסון, יהושע צייטלין, י.ל. פרץ, הרצל ואחרים. הם ניסו לשנות את היהדות ומשלא הצליחו לקחת אליהם את הקבוצה ילדיהם נטשו אותה בחרי אף וזעם, המירו דתם והמשיכו לנסות לפגוע ביהדות מבחוץ.

6.

לפני כחצי שנה קיבלתי טלפון מפתיע.

“שלום לך חיים ולדר, האם אתה זוכר אותי?”

“לא כל כך”, אמרתי. “מי כבודו”?

“אני הייתי שכן שלך בחיפה, ברחוב בר גיורא”. הוא ציין את המספר.

“נ???” אמרתי.

“בדיוק” הוא אמר.

“מה איתך”? אני שואל אותו.

“אני כאן בבני ברק. באיצקוביץ התעניינתי איפה משיגים אותך ומישהו נתן לי את הטלפון שלך”.

“חכה שם אני מגיע”, אמרתי. אני, כל דבר שקשור בחיפה, או בילדות שלי, מסתער עליו.

הגעתי לשם, התקשרתי לנייד שלו ופתאום הוא הופיע מולי.

שום דבר בחיים לא הכין אותי למה שראיתי.

גבוה בריון ו… עם כיפה שמכסה את כל הראש וזקן עבות ארוך ארוך. עד החגורה. ולא הגזמתי.

לזה לא ציפיתי. “האתה נ?”

“עברתי הרבה בחיים”, הוא אומר לי. “אבא ואמא כבר אינם, אני הייתי אלוף הארץ בהרמת משקולות, החיים שלי לא פשוטים. כעת אני בתשובה”.

דיברנו קצת. אמנם חזר בתשובה, אבל לא משתייך לשום ציבור מוגדר. לא ליטאי לא חסידי ולא ברסלב. לבד.

נכנסנו להתפלל מנחה. בזמן תפילת השמונה עשרה, נזכרתי (כמו שלפעמים קורה ליהודים טובים) במנחה ההיא, לפני ארבעים שנה, שבגללה חטף מכות.

סיימתי את השמונה עשרה והסתכלתי לאחור.

הוא עמד שם רגליים פשוקות לרווחה, ואמר בקול רם את תפילת שמונה עשרה…

ארבעים שנה וכלום לא השתנה. אמנם היה כאן ניצחון של נצח ישראל על מעקרי הדת. אבל איזה מחיר? איזה מחיר!

וכמו שצחקתי שם, לא בכיתי שנים.

• הטור מתפרסם ביתד נאמן