כשהפכתי למעריץ של יובל המבולבל

 1.

בניגוד למה שנראה בצפייה ראשונה, לא נשבר כאן שום שיא. הם לא “עברו כל גבול” הפעם. הם פשוט עברו עוד גבול. ובקרוב הם יעברו עוד אחד, ואז עוד אחד. זה תהליך שקורה כבר כמה חודשים. שום דבר דרמטי באמת לא קרה הפעם.

טוב, אתם יודעים מה? זה היה יותר מצחיק מבדרך כלל, אני מודה.

2 .

לטובת מי שלא ראה את הכתבה, או שראה אבל עניינים שוליים בחדשות כמו איראן השכיחו ממנו את הסיפור הענקי שהובא במהדורת המרכזית של כאן 11 במוצאי ל”ג בעומר, הנה תקציר: כוכב הילדים יובל שם טוב, הידוע יותר בכינויו “יובל המבולבל”, מתועד עולה על במה בקניון לקול תשואות ילדים, והכתב מנחית את משפט הפתיחה: “המופע הזה של יובל המבולבל שהתקיים היום בכפר סבא הצליח להקפיץ – אבל לא רק את הילדים”.

כאן מצטרפת אל יובל איזו בובה גדולה, או שמא זה רובוט, שקורא ביחד עם הילדים: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. והכתב ממשיך: “הורים שהגיעו עם ילדיהם להופעה של הכוכב הנערץ, גילו שאת בדיחת השקשוקה המפורסמת החליף בדברי הלל לרבי עקיבא”.

בקטע הזה הבנתי שחסר לי ידע בסיסי מכונן שיש כנראה לכולם. ככה מרגישים בעגלה ריקה?

אני ממש לא מכיר את בדיחת השקשוקה המפורסמת, ולמען האמת גם את שמו של הרובוט שקיבל על עצמו הרגע עול מלכות שמיים אינני יודע. נו, לפחות על רבי עקיבא שמעתי.

“כששאלו את רבי עקיבא מהי כל התורה כולה”, מספר יובל, “זה הדבר הכי פשוט שכולם מסכימים עליו: ואהבת לרעך כמוך”. ואז הילדים אומרים ביחד איתו את הפסוק המפורסם. ילדים שיודעים לצטט בעל פה פסוקים זה תמיד מרשים, נכון? לא כל שכן כשמדובר בפסוק כזה.

איזה יופי.

3.

אבל היופי, כידוע, הוא בעיני המתבונן. הכתב ראה מציאות אחרת לגמרי מזו שראו הצופים.

“בסוף המופע גם חיכתה לילדים הפתעה”, הוא סיפר בטון של תחקירן שהולך להראות לנו מיד קוליפורמים בשידור חי: “האביזרים בדמותו של הכוכב שאפשר לקנות בסיום כל הופעה, התחלפו הפעם בחלוקת חומשי תורה, חינם אין כסף!”

אתם קולטים מה הולך פה? חפצי הקודש שבמשך אלפי שנים החזיקו את עם ישראל, אותם אביזרים בדמותו של יובל המבולבל שדורות של יהודים מסרו נפשם כדי להחזיק בהם, ואפילו בתקופת הקשות ביותר של מסעי הצלב והאינקוויזיציה הסכימו לסבול מכות ועינויים ובלבד שלא יצטרכו להיפרד מהם – עכשיו ילדים רכים, מנותקים ממורשת יובל סבא, מחליפים בחומש.

לא יכולתי שלא להיזכר בכל אותם יהודים גיבורים מברית המועצות, שהבריחו בובות קטנות של יובל המבולבל אל מעבר למסך הברזל תוך נטילת סיכון אדיר. “כן”, הם אמרו לעצמם, “בשביל יובל המבולבל אנחנו מסכימים אפילו לשבת בגולג בסיביר הקפואה”.

מה היו חושבים אותם יהודים לו ידעו שכמה עשרות שנים אחר כך, במופע בקניון יהודי, כל הערכים שנלחמו עליהם יישכחו?

4.

ואז הגיע ריאיון טלפוני נוקב עם העבריין. לא נגענו:

הכתב: “רציתי לדעת אם חלק מההתחייבות שלך ומההסכם איתם זה באמת לשלב כל מיני אלמנטים דתיים במופע?”

יובל המבולבל: “לא אלמנטים דתיים אלא אלמנטים בעלי אופי שקשור בצורה כזו או אחרת ליהדות”.

הכתב: “אבל גם אתה, בין לבין, ככה הכנסת כל מיני מסרים דתיים”.

יובל המבולבל: “נכון נכון, מסרים של יהדות”.

הכתב המבולבל: “ואתה לא רואה בעיה שזה נעשה מול ילדים?”

כן, זה מה שהוא שאל אותו עכשיו. “ואתה לא רואה בעיה שזה נעשה מול ילדים?”. אלה שאלות שחוקרי משטרה שואלים בדרך כלל עבריינים שנתפסו על עבירות חמורות מסוג מאוד מסוים.

ויובל ענה בפשטות: “להפך. אני רואה בזה דבר טוב מאוד שזה מול ילדים”.

וואו. מי היה מאמין. בגיל 41 הפכתי לסוג של מעריץ של יובל המבולבל.

5.

לאורך כל הכתבה, הופיע בתחתית המסך פס כזה עם הכיתוב “הדתה בל”ג בעומר – איך חדרו מסרים דתיים לחגיגות העירוניות?”

קודם כל, זה לא חגיגות עירוניות. אלו אירועים שחב”ד עושה כבר ארבעים שנה ואולי יש רשויות מקומיות שעוזרות קצת עם התקצוב או עם האולם. אבל מה זאת אומרת “איך חדרו מסרים דתיים”? המסרים הדתיים החלו לחדור כשרבי שמעון ובנו יצאו מהמערה (וגם אז בטח היה תחקיר על זה בטלוויזיה הרומאית).

הכתבה ממשיכה. “ולא רק בכפר סבא. בראשון לציון, בפתח תקווה, בהרצליה וברחבי הארץ התקיימו היום שלל מופעים עם מיטב האומנים שאותם מארגן כל שנה בית חב”ד לחגיגות ל”ג בעומר”.

ואז הגיעה עוד עדות מרשיעה: טל מוסרי, כוכב ילדים נוסף, תועד כשהוא מכריז בל”ג בעומר בשנה שעברה על הבמה בלי בושה: “שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד!”. והוא עושה את זה בפני ילדים, כן?

“המופעים, שחלקם נראה כי הותאמו במיוחד למסרים של בית חב”ד ומומנו בחלקם על ידי הרשויות המקומיות, הצליחו לעורר את כעסם של הורים מכל רחבי הארץ”, אמר הכתב (אגב, הוא טעה ואמר שוב ושוב “בית חב”ד” במקום “תנועת חב”ד”, סתם עוד בורות על הדרך), ואני חיכיתי בציפייה דרוכה.

אני חייב לראות איך נראים הורים שגם לוקחים את הילד שלהם לאירוע שכותרתו “תהלוכות ל”ג בעומר של חב”ד – יחד כל ילדי ישראל לכבוד רבי שמעון בר יוחאי” וגם כועסים על כך שהעזו להגיד שם “שמע ישראל”. הייתי רוצה להכיר אותם מקרוב, בעיקר כדי להבין האם הם סתם אנשים של דיבורים או שהם כבר נערכים בצעדים אופרטיביים למנוע חלוקה של מיליוני סופגניות לקטינים חסרי ישע. אין עוד הרבה זמן. בעוד פחות משנה חנוכה. אנחנו מתקרבים לנקודת האל-חזור.

אבל אז, במקום “הורים מכל רחבי הארץ”, הראו בכתבה רק שני אנשים. טוב, נו, מה אני מצפה, שיראיינו בכתבה את כל עשרות אלפי ההורים המזועזעים מכל רחבי הארץ? מביאים שניים מתוך גל שלם של מחאה ששטף את המדינה בל”ג בעומר.

שמו של ההורה הראשון שמתראיין לכתבה הוא פבל גורודצקי. הוא הוגדר בכיתובית “תושב ראשון לציון”. בחיפוש פשוט בגוגל למדתי שהוא בין מגישי עתירת הפורום החילוני נגד איסור הכנסת חמץ לבתי חולים. כלומר, מדובר באדם קיצוני מאוד שרואה “הדתה” אפילו במתן אפשרות לאוכל כשר בבתי החולים לחולים שנקלעו לשם בחג הפסח (רק כדי לסבר את האוזן: לפי סקר מכון ‘מדגם’ מערב פסח האחרון, 67.3 אחוזים מהישראלים מקפידים לא לאכול חמץ בפסח).

ופבל לא סתם מתנגד לכשרות בפסח. הוא ממש נלחם על זה. ולא סתם נלחם אלא, כאמור, מגיש בג”ץ. בגדול, זו זכותו האזרחית. רק נראה לי שלראיין מגיש בג”צים ולוחם הדתה מקצועי, שכבר תקופה ארוכה רודף באובססיביות את שליח חב”ד בעירו (עוד ידיעה שעלתה בגוגל), ולהציג אותו כאבא נסער שנקלע בתום לב עם ילדו לתהלוכת חב”ד והופתע לגלות שם פסוקים – זה לא פייק אפילו.

רגע, אסור לאבד תקווה. יש לנו עוד הורה אחד בכתבה. הוא מדבר על התהלוכה בהרצליה, שם אפילו תועדה הפרדה בין גברים לנשים. גם “הדרה” וגם “הדתה” בכרטיס אחד.

שמו עמית מרלה, והוא הוגדר כ”תושב הרצליה”. אבל שוב גוגל הורס הכול: “עמית מרלה מעיר את מערכת הבחירות של הרצליה. השבוע הודיע כי יתמודד על ראשות סיעת מרצ בחודש הבא ועל ראשות העירייה בבחירות הבאות”. כלומר, מדובר בדמות פוליטית מובהקת. תארו לעצמכם כתבה על הורים מזועזעים ממשהו הקשור בעיריית ירושלים ובה מראיינים אבא חביב שמדבר ולצידו הכיתוב “משה ליאון, תושב ירושלים”.

6.

הדיווח נחתם, כמיטב המסורת בכתבות מהז’אנר הזה, בדברים של יו”ר הפורום החילוני שעומד מאחורי קמפיין ה”הדתה” במדינת ישראל. תראו, אין לי בעיה עם הפורום החילוני. כלומר, יש לי בעיה. ברור שקשה לי עם יהודים שחוטפים ג’ננה מכל מה שקשור במורשתם שלהם, שמה שמסכן בעיניהם את הנוער הישראלי התמים הוא חשיפה לקצת יהדות. אבל נו, בסדר. בכל חברה, בכל ועד בית, יש אנשים מאוד קיצוניים, שתמיד יהרסו את החיים עם מכתבים מנג’סים בחדר המדרגות ועם פניות הזויות לדיירי הבניין, ואולי אפילו לעירייה. שיהיו בריאים ושרק לא ניפגש במעלית, פשוט כי אין לי זמן.

הבעיה היא שהמיעוט המוזר הזה (כן, בעיניי מי שרואה ילדים יהודים אומרים “ואהבת לרעך כמוך”, ממהר לתעד את זה בסלולרי ורץ למהדורת החדשות, הוא מוזר) מתקבל בחיבוק גדול, חם ואוהד בתקשורת. הבמה שלו.

אני יורד עכשיו לרזולוציה קטנה, אבל זה מאוד בלט לכל מי שקצת מבין בתקשורת: שני פעילי ההדתה שמדברים בכתבה מצולמים בסלפי. כלומר, מערכת החדשות אפילו לא שלחה להם צוות או כתב שישאל שאלות ביקורתיות. בשביל מה? הם אומרים את דברי השטנה שלהם מול הסלולרי שלהם במטבח, שולחים בווצאפ לכתב עם עוד כמה צילומי תהלוכה, והנה הם כבר במהדורה המרכזית.

עוד שיתוף פעולה בין כלי תקשורת ארצי ובין “הפורום החילוני הפקות” יצא לדרך. ובמקרה של תאגיד השידור הציבורי הקשקוש הזה ממומן מהכסף שלי ושלכם. לא של הרשויות המקומיות, אלא ממש מהמיסים שלנו.

7.

ועד לכתבה הבאה (הדתה קשה בשבועות: ילדים נכנסו לבית כנסת כי חשבו שיקבלו מילקי ונאלצו להקשיב לפסוקים כמו “כבד את אביך ואת אמך”!) אני יוצא מהסיפור הזה עם שתי מסקנות:

קודם כול, להפסיק לחשוש. לא לפחד לשאת את שם השם בגאון. הרי כמה פעמים נמנעתי אני מלצטט פסוקים מסוימים או לומר רעיונות כי חששתי שהם פחות נשמעים טוב באוזניים חילוניות. בזכות כתבות מהסוג הזה אני מבין שחבל על הפוליטיקלי-קורקט, כי אתה באמת יכול להיות הכי נחמד וייצוגי, אבל בסוף איזה פבל, והתקשורת שאיתו, ינסו להפיל אותך על הפסוק הכי הומני בעולם. אז חבל להתפתל, צריך לדבר אמת.

והדבר השני: כבר שנים אני מסתכל במבט קצת מוזר על שליחי חב”ד השונים. חלקם ביישובים מאוד קטנים וחלקם ביישובים גדולים אבל כמעט בלי ילדים. ואתה רואה איך הם ממש מוסרים את הנפש על תהלוכת ל”ג בעומר. גם הארגון, גם הפרסום והמאמץ להביא ילדים, גם העלות הגדולה של ההפקה.

ותמיד אמרתי לעצמי, בסדר, הרבי מלובביץ’ זצ”ל באמת ביקש לעשות כמה שיותר תהלוכות, ואפילו אמר “להשתדל שלא יישאר ילד יהודי בארצנו הקדושה שלא ייטול חלק בתהלוכה”, אבל זה היה בעידן אחר, לפני עשרות שנים. בעולם שבו היו תהלוכות ומצעדים. היום, מי בכלל עושה תהלוכות? אולי כמה קשישים באחד במאי. אז ללכת להוציא ילדים מהמסך של הטלפון כדי שיגידו כמה פסוקים? זה שווה את כל הטרחה והבלגן?

מהשנה אני כבר לא שואל שאלות. אם איזו תהלוכה בקניון בכפר סבא מוציאה את כל הלוחמים הכי גדולים ביהדות מדעתם, כנראה שגם בדור שלנו, ואולי בפרט בדור שלנו, יש צורך לצאת לרחוב, ילדים ומבוגרים, ולהכריז בקול גדול: “ישמח ישראל בעושיו, פירוש, שכל מי שהוא מזרע ישראל, יש לו לשמוח בשמחת ה’ אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים”. (חשבתי לסיים את המאמר בפסוק אחר מ-12 הפסוקים, יותר מובן, אבל אז נזכרתי: הרי סיכמנו שלא אכפת לנו מה פבל חושב עלינו).

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’