בית המדרש שבו אני זוכה ללמוד בשעות הבוקר, מכיל פסיפס אנושי מרהיב. כמה קבוצות של כוללים, ועשרות ‘עצמאים’ לומדי תורה פרטיים, המועסקים במשרה מלאה אצל בורא העולם.
אחד מהם, מהמיוחדים שבהם, הוא ר’ אהרון. איש שיבה, זקנו יורד על פי מידותיו, הליכותיו צנועות וזמנו דחוק. כל כך דחוק שכמעט ואין לי את הזכות לראות את פניו.
בבוקר הוא נמצא בבית המדרש כבר לפניי, וכיון שיושב אני שני ספסלים מאחוריו, אני רואה רק את גבו השפוף מעול תורה, כשהוא זע כל הזמן, אחורה וקדימה בהתענגות רציפה על לימוד התורה. גם כשהוא קם, להביא ספר למשל, הוא ממהר. הליכתו תכופה, כמי שיודע שכל רגע של ביטול תורה לא ישוב. והוא יודע זאת, הו הו כמה שהוא יודע.
ר’ אהרון, מטבע הדברים, גם נחשף לשיחות החולין של תלמידי החכמים היושבים סביבו. ברגעים האלו ניתן לראות שהוא דרוך, אוזניו נטויות והוא בהחלט מקשיב, הן לא דבר ריק הוא שיחת חולין של תלמידי החכמים, אבל הוא לא רוצה להיות שם, אביי ורבא מחכים לו, הוא באמצע לדובב את שפתותיהם. וכשיש לו מה להעיר על דברי האברכים, ויש לו מה לומר – הן תנועות גופו מסגירות זאת, הוא נוצר את שפתיו, כל מילה שווה הון, והוא יודע מה כדאי לעשות עם הון רב.
אבל ישנם רגעים, נדירים בהחלט, שבהם הוא פותח את פיו, ואז נהרות של חכמה שופעת יוצאים מגרונו המלא בתורה.
על אחד מהרגעים האלה תקראו כאן בשורות הבאות.
•
איש מדהים הוא ר’ אלחנן, אברך משי, ידיעותיו פזורות בש”ס ובפוסקים ומוחו עסוק תדיר במילי דאורייתא.
מדי פעם, בין סוגיה לסוגיה, הוא זורק קושיה מעניינת לחלל האוויר, גורם לכל האברכים, וגם למקשיבים הסמויים כאמור, להתאמץ עד כלות הכוחות רק בשביל לדעת שהם לא מסוגלים לחלוטין ליישב את הקושיה הסבוכה. ואז, בצ’יק ובצ’אק הוא פותר בנקל את הקושיה, מביא רש”י עלום מאחת המסכתות שבש”ס שעל פיו מתיישבים כל ההדורים. תענוג של ממש אנחנו צוברים מהרגעים הללו.
ויום אחד, הוא זרק פגז של ממש בחלל בית המדרש. הוא שאל את כל הנוכחים האם יש להם מושג מהי דעת האר”י הק’ על יום העצמאות.
הנוכחים צחקקו. מישהו, לא ממש חכם, זרק לחלל האוויר שהמדינה רק בת שבעים, והאר”י הק’, להבדיל אלפי הבדלות, חי תקופה קצרה קודם לכן. ר’ אלחנן הסביר שלא שאל מהי דעתו של האר”י לגבי המדינה, אלא רק לגבי יום העצמאות.
כולם היו בהלם, הם ידעו שאם ר’ אלחנן שואל, כנראה יש איזו שהיא התייחסות בדברי האר”י באיזשהו מקום.
ואז הגיעה המהלומה השנייה. “ומהי דעת הגאון מווילנא”, הוא שאל, “האם מישהו יודע מהי דעתו של הגר”א לגבי יום העצמאות ויום ירושלים?”, המשיך להקשות.
כאן כבר היינו כולנו מסוקרנים, ור’ אלחנן חשף לפנינו את אחד מהסודות הגדולים בתורת הגר”א.
•
אתם תקראו כאן את דעת הגר”א, לא נסתיר מכם את הגילוי המדהים. אבל בואו נחזור רגע לר’ אהרון.
באחת ההזדמנויות הנדירות שפגשתי אותו, בקשתי את התייחסותו לדברים שנאמרו. היה חשוב לי לדעת מה חושב תלמיד חכם בסדר הגודל שלו, הנוהג בכל הלכותיו בדרך כלל כדעת הגר”א, על הנתון המיוחד שנחשף.
ר’ אהרון לא התרגש. הוא חייך אלי, ברר את מילותיו ולבסוף פרש את משנתו. המסקנה שעלתה מדבריו היא, שלפעמים עדיף לוותר על הנהגה אחת מרבותינו האחרונים, ובלבד שלא לתת לגיטימציה כלשהי למדינה וגרורותיה.
בכמה מילים הוא הגדיר את כל תורת עולם הישיבות הליטאי, המקדשת את לימוד התורה כערך עליון, והבזה בוז מוחלט לכל מה שאינו תורה נטו.
האמת היא שהוא לא חידש לי כלום. זוהי דעת רבותי מאז ומעולם. מה שלא תורה – לא כאן, גם אם זה כתוב איפשהו בספרים הקדושים. אבל בכל זאת, משהו בניצוץ שהיה בעיניו של ר’ אהרון הבהיר לי כי אלמלא הקיצונים, אין העולם יכול להתקיים.
בזמנו שמעתי אמירה מעניינת דווקא מאיש השייך לפלג הליטאי המתון. הוא כל כך הילל ושיבח את הפלג הקיצוני, שכמעט ונסתרה בינתי.
לתמיהתי הוא הסביר לי, כי אלמלא הקיצוניים, שורפי הפחים וחוסמי הכבישים, איש לא היה מכיר בפלג הליטאי המתון ולא היה חושב שיש מישהו נורמלי שניתן לנהל איתו דיאלוג.
“שתבין”, הוא אמר לי, “בזמנו, אנחנו היינו המוקצים, אנחנו היינו המנודים והקיצוניים, אבל מעכשיו כשישנו הפלג הנוסף, נהיו הם הקיצוניים, וממילא אנו הפכנו להיות הנורמליים, אלו שניתן לדבר איתם. כשהקיצונים ייעלמו, נחזור אנחנו שוב, להיות הקיצוניים המוקצים מחמת מיאוס”, סיים את דבריו בפאתוס.
תורתו של ר’ אהרון לא הבהילה אותי, שמחתי בה. הבנתי כי אנחנו חייבים את הקיצוניות הזאת, בשביל להיות הנורמליים. כי אלמלא הוא, היינו אנו, לומדי התורה המכירים בנס התקומה של יום ירושלים, נחשבים למוקצים בעיני העם, בכך שאיננו חוגגים למשל את יום הניצחון בבשר ויין. מצחיק שכעת, אנחנו נחשבים לחרדים ‘נורמליים’ רק בכך שאיננו בזים ליום כ”ח באייר.
•
את הבוז ברחוב החרדי ליום העצמאות, ניתן עוד להכיל. לא להבין, להכיל. בכל זאת, היום הזה מזוהה עם שלטון הערב רב, ומנותב בידיהם לחגא לאומית. הנטישה של היום הזה בהחלט ניתנת להכלה.
אבל רבותי, מה עשה לנו יום ירושלים? מדוע למען ה’ אנחנו לא שואגים משמחה בכל שנה ושנה, כשמגיע היארצייט של הנס הגדול הזה, שהחזיר לנו את המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים, את המקום שממנו שכינה לא זזה מעולם? הרי ישנם כל הסיבות ההלכתיות והתורניות לשמוח ביום הזה ולהודות לה’ בלי גבול.
האם אנחנו כל כך פוחדים מהם, מאנשי השלטון המכירים אף הם ביום זה, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר עליו, על יום הנס הכללי הזה?
או שאולי אנחנו פוחדים מהם, מהפלג הקיצוני שאליו משתייך ר’ אהרון? אוי נא לנו.
•
נחזור קצת לגילוי המדהים של ר’ אלחנן.
בספר ‘צדיק יסוד עולם’ המכיל חידושים על מגילת רות, כותב האר”י הק’ בביאורו על פסוק יג’ מפרק ג’, כי הגאולה רמוזה בסוד יסוד ותפארת (תעיינו שם, כדאי). ה’ באייר, הוא יום כ’ לעומר, יום זה הוא יום יסוד שבתפארת.
כמובן שמותר לכם לגחך ולומר שאין מכאן שום הוכחה לכלום, והלוואי והיינו מבינים משהו בתפארת וביסוד, ובכלל בספירות. והאמת? אתם צודקים. אני אתכם.
ספר ‘קול התור’ חובר על ידי הרב הלל ריבלין משקלוב, שהיה תלמידו של הגר”א. מבאי ביתו של הגר”מ שטרנבוך שליט”א הבנתי כי הרב מחזיק מהספר כאותנטי לחלוטין בכל הנוגע להנהגות הגר”א.
שם בפרק חמישי (עמ’ 114) כותב המחבר: “וזהו הטעם שבימי הספירה (ספירת העומר) צריכים להיזהר יותר… זולת שני ימים מסויימים בימי הספירה, שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר (ה’ באייר) ויום הארבעים ושניים בעומר (כ”ז באייר), כידוע ליודעי ח”ן”.
לכו לכותל, כדאי.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: < [email protected]