כמו כל שנה, השתתפתי בהילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שבהר מירון.
את הקדושה והרוממות לא היה ניתן שלא לחוש באוויר: רבבות מעם ישראל הגיעו כמידי שנה להתפלל על קברו של רשב”י, מכל הזרמים, מכל החוגים שקיימים בעם ישראל, ראיתי את האחדות והיופי שבעם שלנו.
את המשפחות שעולות כשסלים בידיהם עם ח”י רוטל לחלוקה בהר; את האיש העטור זקן ופאותיו מסולסלות שמבקש לחלק לחוגגים בהר רוגעלאך; את האיש עם הכיפה הסרוגה שהגיע מאחד הישובים בשומרון ומגיש שתיה קרה לכל מי שרק ירצה; את אוהלי הכנסת האורחים הגדולים שם מוגשות ארוחות חמות לכל מי שרק יחפוץ. אפילו קינוח לאחר הארוחה יש שם.
את הזקנה מדימונה שצועדת לאיטה במעלה ההר כשתפילה חרישית היא ממלמלת.
ראיתי גם את הבחור שאילתר לעצמו כיפה מקרטון ובמאמצים מרובים מפלס לעצמו דרך בין ההמונים, בכדי להגיע ורק להניח את ידו ולו לכמה רגעים על קברו של התנא הקדוש.
כן, ראיתי גם את המעגלים של הרוקדים לצלילי השיר המרומם בהברה החסידית לכבוד התנא אלוקי רבי שמעון בר יוחאי. לא ניתן היה לפספס כמה המעגלים היו צבעוניים: שטריימלים, מגבעות של בני התורה, כיפות סרוגות, וכן – גם כיפות מקרטון. זה היה מרגש לראות את כולם באחדות מופלאה, משלבים ידיים, שמחים ורוקדים לכבוד הילולת הצדיק.
התרגשתי מאוד מהיופי ומהאחדות של עם ישראל, למרות החום, הדוחק והצפיפות. כולם בשמחה אמיתית, מבחינת עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.
•
בדרכי בחזרה לביתי התפללתי לעצמי: מי יתן והאחדות הזאת שראיתי שם על ההר תימשך גם לאחר שכל אחד יחזור לביתו, שירבו באהבת ישראל, בעזרה לזולת, בלפרגן אחד לשני, למצוא תמיד את מעלותיו של השני – וכמו שרגילים לומר: לראות את חצי הכוס המלאה.
הרי אין מושלם, תמיד ניתן יהיה למצוא חסרונות, תמיד יש במה להתקדם, אך צריך תמיד לשמוח במה שיש, לדעת לקבל את האחר.
החכמה והתבונה היא להשתדל ולמצוא בכל יהודי באשר הוא את הטוב. כולנו בני איש אחד אנחנו, בניו של אברהם אבינו.
אם נשכיל ונהיה מאוחדים אויבינו לא יוכלו לנו, ואם נשכיל לקחת איתנו את הילולת הרשב”י ולתרגמה למעשה לאורך כל ימות השנה באחדות ללא מחלוקות והיה זה שכרנו, ובזכות זה יבוא לציון גואל.