מדוע אורך הנאום של נתניהו בטקס משעשע אותי כל כך ומרנין את ליבי
1.
דבר נפל בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בטקס המשואות השנתי.
ולא זו בלבד אלא שמתח את נאומו מ-4 דקות עליהן סיכם מראש ל-14 דקות.
ולא זו בלבד, אלא שיו”ר הכנסת יולי אידלשטיין שהיה אמור להיות הנואם היחידי הפך ללא יחידי
ולא זו בלבד, אלא שנאומו שתוכנן לרבע שעה, קוצץ לשבע דקות.
לכם אולי זה נשמע משעמם. וכי מה לנו מי ידבר ומה ידבר וכמה ידבר. למה לבזבז שורות בעיתון חשוב כמו שלנו בשביל השטויות הללו?
אז זהו, שכל המדינה דיברה על זה. הזדעזעה מכך. הפרטים הללו דווחו בראש מהדורות החדשות ובכותרות הראשיות של העיתונים.
והפרשנים…
2.
יש פרשן אחד בשם אמנון אברמוביץ שלא מפספס הזדמנות לנגח את ראש הממשלה. סליחה. לא כל ראש ממשלה. רק כזה שלא עובד אצל השמאל. למשל ראש ממשלה שמגרש יהודים מגוש קטיף (שרון) אותו הוא “יאתרג”, למרות שיש כנגדו חקירה על שוחד והפרת אמונים.
ובכן, אברמוביץ זה, הזדעזע מסיפור הנאום של נתניהו, כפי שמעולם לא הזדעזע מימיו.
הנה ציטוטים: “נתניהו ורגב תפקדו כמו שני פושעים. זו מרמה בשידור חי. מילה זו לא מילה. זהו מחטף. הם פשוט חטפו את הטקס. לחטוף 15 דקות…?”
והפרשן רוני דניאל, היה נסער לא פחות ממנו: “זהו אירוע מופקר. אנחנו לא דמוקרטיה, אנחנו ממלכה, אנחנו לא אזרחים אלא נתינים. נתניהו עושה כרצונו. אני לא יכולתי לראות את זה. פשוט סגרתי את המכשיר. הוא פגע בי בציפור הנפש…”
3.
מה עשה נתניהו שעיצבן כל כך את כל השמאלנים, העיתונאים הפרשנים? מה בסך הכל הוא עשה?
אם נסתכל על הסיפור, הוא כל כך קטנוני פשוט וסתמי שאי אפשר להבין על מה הסערה.
למדינה מלאו 70. השרה רגב שהיא האחראית על הטקס החליטה שהפעם, בניגוד למקובל, ידבר גם רוה”מ בנוסף ליו”ר הכנסת. ייתכן שהרעיון היה של נתניהו שסידר זאת דרכה? תכלס, כל זה היה אמור להיסגר בשקט ובהסכמה.
אבל כאן יולי אידלשטיין עשה את הטעות הראשונה שלו.
הבנאדם שלא היה מגיע לתפקידו בלי הסכמת נתניהו, פתאום תפס עצמאות (תרתי משמע) והחליט שנתניהו לא יכול לדבר בטקס (תכף נשמע את הנימוק).
אידלשטיין לא הסתפק בחוצפה הראשונה לומר לבוס שלו מה לעשות ולאסור עליו את הנאום, הוא גם הדליף את הוויכוח הזה לתקשורת וזו, שממילא מתפקדת כעדת כלבי רוטוויילר בכל הנוגע לנתניהו, כמובן הסתערה על עצם הרעיון בחמת זעם. “הכזאת יעשה במחוזותינו?” (תכף נעמוד מהו ה”כזאת”).
בשלב זה הוכיח נתניהו ש”כזאת” כבר נעשה במקומותינו, והוא עצמו נשא דברים לפני עשרים שנה, באירועי ה-50 למדינה.
זה קצת שבר את הטיעון של אידלשטין+השמאל+התקשורת, והם נאלצו להתדיין עם נתניהו על פשרה (כשהעיתונות מזנבת כל הזמן בנתניהו בניצוח אידלשטיין).
4.
וכאן עשה אידלשטיין את הטעות השניה. הוא איים, כי אם לא יתחשבו בדעתו הוא ועובדי הכנסת יחרימו את הטקס.
השרה רגב דווקא די נהנתה מהעניין. התאים לה שאידלשטיין יחרים ונתניהו ישתלט על כל הטקס, אבל נתניהו עצמו, ככל הנראה לא רצה לשלם את המחיר של החרמת הטקס.
מה עשה? “התפשר” עם אידלשטיין. הבטיח לו כל מה שרצה, שאידלשטיין ינאם והוא רק ישיא משואה ויזרוק כמה מילים, שתי דקות לא יותר.
לדעתי נתניהו פעל כאן מבלי אפילו לדעת, כדברי המשנה (שלו, אין אפילו שמץ של מידע אודותיה): “שכר את החמר ואת הקדר… ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען… (בבא מציעא פרק ו’, משנה א’). כלומר יש היתר “לרמות” את האומנים שסוחטים את בעל הבית בדרישות מופרזות ויוצרים לו מצב של הפסד אם לא יענה לדרישתם.
מותר לבעל הבית להבטיח להם מה שהם רוצים ובסוף לתת להם בדיוק מה שמגיע להם מלכתחילה.
אידלשטיין סחט את נתניהו (בגיבוי התקשורת השמאלנית) שיהרוס את הטקס? אז נתניהו “הגיע איתו להסכמה”, הוריד את הסוחטים (אידלשטיין בגיבוי התקשורת) מהגב שלו ועשה בדיוק מה שהתכוון לעשות מלכתחילה (ואולי טיפה יותר).
ואם לא די בכך, הוא לחץ באמצעות רגב על אידלשטיין לקצץ את נאומו מרבע שעה לשבע דקות. אידלשטיין הגיע לטקס, נאם שמונה דקות. חרג דקה והיה מבסוט עד השמים, עד לאותו הרגע בו הבין שיש מישהו קצת יותר מתוחכם ממנו בשטח.
נתניהו עלה ובמקום לדבר שלוש דקות הוא דיבר ברוגע ובנחת 14 דקות תמימות… ואם לא די בזה הוא גם השיא משואה ודיבר עוד כמה דקות.
5.
אני בהחלט יכול להבין את הכעס של אידלשטיין, אבל הוא יכול להלין רק על עצמו… מה עוד שזו רק המערכה הראשונה. את תוצאות מעשיו של אידלשטיין נוכל לראות בפריימריס הבא של הליכוד.
אידלשטיין יגלה אז, כמו שיעלון גילה וכמו שמרידור גילה ועוד כמה שוטים שהלכו שולל אחר התקשורת שעטפה אותם באהבה, ורק מאוחר, לאחר שמצאו עצמם בבית, הבינו שבתכל’ס התקשורת לא מייצגת את העם אלא להפך. היא מעצבנת את העם וכאשר היא “מאתרגת” מישהו, העם מעווה את פיו כמו אחרי אכילת לימון, וכל מי שהיא מחמיצה אליו פנים כלימון, העם ממהר לראות בו אתרוג.
אני יכול להבין גם את התקשורת שלא יכולה לספוג שנתניהו עשה לה פעם אחת את מה שהיא עושה לו ולנו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ושלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה. להשתלט, לתפוס את הבמה, להשמיע דברים שאיננו רוצים לשמוע, לסתום פיות של אנשי ימין, לחלק רק לעצמם פרסים, לתת רק לעורכים מטעמם להחליט את מה לסקר ומה להעלים ולתת רק לפרשנים שלהם לפרש.
והנה נתניהו שלקח להם רק רבע שעה מבלי שהיתה להם שליטה על מעשיו, תראו כמה הם כועסים. הם מתפוצצים ומשתגעים ויוצאים מדעתם ומנופפים בידיהם ופניהם אדומות מזעם (אם נראה לכם שאני נהנה אתם לא טועים…).
אבל הסיבה שבגללה כתבתי את כל המאמר הזה היא לא הגישמעקט שבכל העניין. אלא משהו יותר עמוק.
6.
שימו לב באיזו אמתלא התנפלה התקשורת על נתניהו.
מה היה הטיעון הראשי של יולי אדלשטיין (שחמיו בעלים של 20 אחוז מהעיתון הפרו ערבי “הארץ”, ומכאן סוד חוצפתו).
מה היה הטיעון של אנשי השמאל, של מאמרי המערכת בעיתונים של הפרשנים ושל ההגיגנים למיניהם? מסורת. זה היה הטיעון שלהם.
אתם הבנתם את זה? בדיוק אותם אנשים שפועלים כל חייהם לעקור את מסורת העם היהודי, מסורת בת אלפי שנים, לבוז לה, להפר אותה, לקרוא עליה תיגר, לטעון כי היא מזיקה, פתאום חשובה להם המסורת… מסורת של 70 שנה…
ראו כמה דקדקנים הם במסורת הזו… ראו כמה היה “איכפת” להם חילול המסורת.
לעולם אל תאמינו לאנשי השמאל והתקשורת. לא כשהם מדברים על “דמוקרטיה”, לא “שלטון החוק”, לא על “חופש הדיבור”. אלא הם מושגים שהם משתמשים בהם כאשר הם משרתים אותם, ואין להם בעיה לזרוק אותם כזה לא מסתדר להם.
כשאתם שומעים את טיעוניהם הנאמרים בלהט, תמיד תזכרו את רוני דניאל ואת אמנון אברמוביץ אדומי הלחיים ומלאי הזעם המתפוצצים באמת ובתמים על אבדן “המסורת”, כאשר כולנו יודעים כיצד הם מתייחסים אל המסורת שאותה הם מכנים “הדתה”, דורכים עליה ופועלים להדרתה.
הם משתמשים במילים ובערכים כמו מטבע העובר לסוחר. בעוד האמת שהם קבוצת בריונים שהשתלטו על המדינה ותושביה בכוח העט המצלמה המיקרופון ובכוח הזרוע קרי פרקליטות משטרה ובג”ץ.
7.
ואסיים, בלהסביר מדוע אורך הנאום של נתניהו משעשע אותי כל כך ומרנין את ליבי.
פעם ניגש ה”מויסר” של העיירה אל הגבאי וביקש ממנו להיות ה”בעל תוקע” בראש השנה. הגבאי כמובן סירב בתוקף.
המויסר לא איכזב את המוניטין השלילי שיצא לו, ורץ להלשין לפריץ על כך. “ראה נא: בגלל שאני איש שלך לא נותנים לי לתקוע”.
פנה הפריץ אל הגבאי, וזה בלית ברירה, עשה עצמו “נכנע”. “אנחנו ניתן לו לתקוע ביום כיפור. זה יום יותר חשוב מראש השנה” – אמר הגבאי לפריץ.
הפריץ חזר למויסר ואמר לו “ראית? סידרתי לך את יום כיפור במקום ראש השנה”.
אמר המויסר: “הם צחקו עליך. בראש השנה תוקעים מאה תקיעות ויום כיפור תוקעים רק תקיעה אחת”.
הפריץ לא נשאר חייב. הוא קרץ למויסר בעינו ולחש לו בערמומיות: “מה אכפת לך, ברגע שהשופר יגיע לידיים שלך תיקח אותו ותתקע כמה תקיעות שתרצה…”.
שבת שלום.
• הטור פורסם ביתד נאמן
תגובות
אין תגובות