למה ידידיה מאיר חושב שמרים פרץ לא צריכה להיות נשיאת המדינה

1.

מיד למחרת יום העצמאות רציתי לפתוח עצומה ברשת: מרים פרץ, אל תרוצי לנשיאות!

קראתם נכון. המילה “אל” היא לא טעות הקלדה. אני חושב שמרים פרץ לא צריכה להיות נשיאת המדינה.

למה? למה אתה הורס את המסיבה? מה, היא לא דיברה מדהים בטקס קבלת פרסי ישראל? לא ראית איך אפילו גרוסמן נהנה ממנה?

זה בסדר. ראיתי הכול. לדעתי היא דיברה יותר ממדהים. רק לפני כמה שבועות כתבתי כאן שפרץ, האישה שאיבדה שני בנים ובעל, היא הדבר הכי משמח בפס הקול של מדינת ישראל בימים אלה. “משמח” לא כתואר, אלא כפועל. היא משמחת אותנו. כל מפגש עם דמותה, עם אמונתה, עם אופטימיותה, הופך אותך לאדם שמח יותר ממה שהיית קודם. וזה היה עוד לפני נאום ה‑70, שבו היא שברה אפילו את השיאים של עצמה.

אז למה אני נגד? מה יכול להיות רע בזה שמדינת ישראל תזכה לשמוע דיבורים כאלה, לא רק פעם ב‑70 שנה, אלא לאורך כל קדנציית הנשיאות של הגברת הראשונה של מדינת ישראל, מרים פרץ?

התשובה היא שאי אפשר לקחת סיכונים. יש הרבה מה להפסיד פה.

ואני אסביר: בשבת האחרונה, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר מקרוב את משפחת פרץ מגבעת זאב כבר שנים, הרבה לפני שאוריאל ואלירז נפלו.

נו, ואיך הייתה מרים פרץ בימים ההם – שאלתי אותו בסקרנות – ראו בה את העוצמות האדירות שכל המדינה ראתה השבוע? והוא ענה: “תראה, כבר אז היא הייתה אישיות מיוחדת, אבל ברור שהתפקיד נתן לה הרבה כוחות”.

לרגע רציתי לשאול אותו על איזה תפקיד הוא מדבר, הרי אין לה שום תפקיד רשמי. אבל כמובן לא שאלתי. כי ברור שמרים פרץ אכן קיבלה מינוי מגבוה. בנסיבות קשות ונוראיות, היא ממלאת תפקיד חשוב ביותר.

ונכון לרגע זה, מרים פרץ, מתוקף תפקידה כ”מרים פרץ”, משפיעה הרבה יותר מנשיא המדינה. כולם אוהבים אותה, מעריצים אותה. האוזניים כרויות, הלבבות פתוחים, הטישואים נשלפים. רובי ריבלין היה חולם להיות במעמד הזה.

אתם בטוחים שאם היא תלך לתפקיד ציבורי רשמי, יישארו מעמדה והשפעתה על כנם? הרי תפקיד הנשיא הוא לא רק נאומים. תדמיינו אותה, למשל, מקבלת בלשכתה את נציגי המפלגות כדי לדון איתם על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה. אוי, זה ממש חילול הקודש.

2.

ויש עוד סיבה אחת, ואני אומר אותה בזהירות: אני חושש לא רק מכך שהיא תאבד את המעמד המיוחד והנדיר שלה בחברה הישראלית, אלא גם שמשהו בה ישתנה. מה לעשות, כל תפקיד פוליטי – וכן, נשיא המדינה בישראל זה חתיכת תפקיד פוליטי – משנה את הבנאדם. זה פתאום חיים אחרים. לחצים אחרים. אינטרסים אחרים. “דברים שרואים משם” וכל הסיפור הזה.

ולכן, לא רק שאסור שמרים פרץ תהיה הנשיאה, אלא צריך לחוקק חוק צינון כזה: גיבורי האומה, ואין לנו הרבה כאלה, לא ימונו לתפקיד ציבורי במשך תקופה של חמישים שנה, נגיד, ממועד גבורתם.

מספיק מה שעבר עלינו בשנה שעברה עם יו”ר הסוכנות שרנסקי ותמיכתו הנלהבת ברפורמים, או מה שאנחנו עוברים בימים אלה עם עוד אסיר ציון נערץ, יולי אדלשטיין. מה אני אגיד לכם? מזל שאידה נודל לא מונתה לשרת התרבות.

אז תנו למרים פרץ להמשיך להיות מרים פרץ. לדבר ולרגש ולחזק ולגעת בכולנו. אל תגרמו לה להתקוטט ביום העצמאות ה‑80 עם ראש הממשלה (נתניהו מן הסתם) על אורך הנאום שלה בטקס לחיילים מצטיינים בבית הנשיא.

3.

בחול המועד פסח התכנסה ועידת ההנהגה של בני עקיבא. אחרי ארבעה ימי דיונים ארוכים פרסמה ההנהלה הארצית מסמך החלטות ארוך ומרתק.

הסתכלתי עליו במבט חטוף ורשמתי לעצמי שצריך לכתוב עליו בהזדמנות קרובה, כי יש שם כמה סעיפים שראויים לדיון הרבה מעבר לגבולות התנועה. למשל, הפרק שעוסק בהתמודדות עם מכת הסלולרי והקריאה להפוך את ט”ו בשבט ליום ללא סלולר. או, למשל, יוזמה חיובית נוספת שקשורה לטלפון: קריאה לכל חניך לקיים שיחה טלפונית שבועית עם קשיש. היו שם עוד הרבה סעיפים אכפתיים ששווים קריאה מעמיקה, אבל מהכול תפסו אותי הפסקאות על השבת. בני עקיבא ממש לוקחת אחריות על חיזוק שמירת השבת במדינת ישראל. הנה כמה ציטוטים:

“התנועה רואה את חשיבותה הדתית וההיסטורית של השבת, ששמרה על ישראל לאורך הגלות, ואת מרכזיותה במרחב הציבורי של המדינה. מאז קום המדינה פעלה הציונות הדתית לעיצוב דמותה הדתית של המדינה בכלל ושל שמירת השבת בה בפרט. סוגיות של דת ומדינה בכלל וסוגיית השבת בפרט מעוררות מחלוקות עזות בחברה הישראלית. מתוך רצון להוביל בדרך תורה ועבודה, התנועה מקבלת אחריות לפעול ליישוב הקונפליקטים הציבוריים בנושא. על כן הוועידה מטילה על חברי התנועה ליזום שיח בין-מגזרי עם כל חלקי החברה הישראלית – בהנחיית רבני התנועה – כדי ליצור שיתופי פעולה שיאפשרו כינון מרחב ציבורי לשבת בישראל מתוך הסכמה ופעולה משותפת”.

עצם זה שתנועת בני עקיבא מעלה את השבת לראש סדר היום, זה כבר דבר מבורך. אבל בוועידה לא הסתפקו בסתם הצהרת כוונות ועברו לצעדים אופרטיביים: “כדי לעודד את העסקים שומרי השבת ולחזקם: 1. חברי התנועה יעדיפו לערוך את קניותיהם בעסקים שומרי שבת בלבד ויקראו לבני משפחותיהם ולחבריהם לנהוג בדרך זו. התנועה קוראת לכלל נאמני השבת לערוך את קניותיהם בעסקים אלו מטעמים הלכתיים, חברתיים וכלכליים. 2. התנועה תצרוך שירותים מספקים שומרי שבת בלבד, בכלל זה אתרי הפעילות וחניוני דרך. 3. התנועה תנפיק תעודת ‘נאמן השבת הציבורית’, אשר תחולק לעסקים שומרי השבת. הענקת התעודות תלווה בפרסום הולם”.

נפלא, נכון? חכו, יש עוד פסקה. היכן מתחיל חיזוק השבת במדינת ישראל? בבית פנימה. תחת הכותרת “נועם השבת בתנועה” נכתב שם כך: “פעילות בני עקיבא בשבת היא חלק מרכזי בחיי התנועה, וכדי להטמיע את ערכי קדושתה בקרב חניכינו הוחלט: 1. סעודה שלישית היא מצווה חשובה לעיצוב אופייה של השבת, על כן בכל שבת יש לקיים סעודה שלישית בסניפים. 2. כדי להשפיע על דמות השבת במרחב הציבורי, יקיימו הסניפים פעילויות ברחובה של עיר לחיזוק תודעת השבת, כגון קבלת שבת, מלווה מלכה, העמדת דוכנים לאהבת השבת וכיוצא באלה. 3. אגף חינוך והדרכה יגבש תוכנית להעמקת תודעת השבת וחשיבותה מבחינה אמונית והלכתית, לאומית והיסטורית”. איזה יופי. הרב נריה רווה נחת.

4.

ואז, בתחילת השבוע התפרסמה ההודעה הבאה של ‘הפורום החילוני’. בדקתי. זו לא פרודיה. זה אמיתי: “עוצרים את ה-BDS של בני עקיבא. הבטחנו לפעול ואנחנו מקיימים את הבטחתנו! לפי הדיווח בתקשורת ביום 4.4.18 קיבלה תנועת בני עקיבא החלטה, שככל הידוע לנו היא תקדימית: תנועת נוער בישראל, המתוקצבת על ידי המדינה, מבקשת להטיל חרם כלכלי על מי שאינו מקיים אורח חיים התואם את אמונותיה.

בני עקיבא הינה תנועת נוער אדירת מימדים, המהווה כוח כלכלי משמעותי. חרם שכזה פוגע במגוון בעלי עסקים שהינם אזרחים ישראלים שווי זכויות, שומרי חוק ומשלמי מיסים. הוא נועד, כפי שניכר מסעיף 3 בהחלטת התנועה, להפעיל לחץ על בעלי עסקים אלו לקיים אורח חיים דתי יותר, כזה המנוגד לאורח חייהם ועולם הערכים שלהם. פגיעה כלכלית מעין זו, כאשר המניעים הם דתיים ומיסיונריים (ולא שיקולים ענייניים של צורך השירות), מעלה סימני שאלה קשים לגבי זכותה של התנועה לתקצוב ממשלתי. בימים אלה פונה הפורום החילוני באמצעות עו”ד יאיר נהוראי למשרד החינוך, משרד המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה בדרישה לעצירת המימון של בני עקיבא בשל פעולות התנועה העומדות בניגוד לתנאי התקצוב”. סוף ציטוט.

אתם מבינים מה הולך כאן? אחרי שהתנועה הקטנטנה הזאת הצליחה, בעזרת כמה כתבים בערוץ 2, להפוך את המכינה בעלי להזויה ומסוכנת, הם ממשיכים הלאה.

המשימה הבאה: לסגור את התנועה הקיצונית בני עקיבא, או לפחות לעצור לה את התקציב. אני ממש מקווה שבמוצאי השבת הקרובה לא ישודר עימות ראש בראש של דנה וייס נגד הרב דרוקמן.

5.

לפחות דבר טוב אחד יצא מההודעה המקושקשת הזאת. היא נחתמת בפסקה הבאה: “במקביל פנה הפורום החילוני למועצת תנועות הנוער בקריאה להימנע ממפגשים עם בני עקיבא עד שזאת תבטל את החרם”.

מאז ומעולם הסתכלתי קצת בחמלה על ילדים רכים, ואפילו בני נוער, שנשלחים למפגשים המבלבלים האלה.

ליבון עמדות וקירוב לבבות הם דבר חשוב, אבל השאלה מי עושה אותו, ובעיקר מתי. האם הנער או הנערה מספיק בשלים ו’אפויים’ כדי לצאת החוצה? האם הם בכלל יודעים מספיק מי הם, לפני שהם יוצאים לייצג את עמדתם, ולהכיר את האחר?

אז הנה, אולי עכשיו, בזכות המאבק המגוחך של הפורום החילוני, המפגשים האלה ייחסכו ממיטב הנוער הציוני דתי. תהיה להם עוד שעה להעצים בעצמם את נועם השבת, או לשוחח עם קשיש.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’