מאגדות וארמונות, עד למריבה בתור של הנכים • אליעזר היון חזר מצרפת
כמו כל ישראלי שמגיע לפריז, גם אנו הצטיידנו בשני הקולות המרכזיים של התייר הפוגש לראשונה בעיר האורות: גרוניים עמוקים, וגוערים משתאים. וביתר פירוט, קולות גוערים בחברים למסע שלא קמים באשמורת ופותחים בהתרוצצות ארוכה בשורת האתרים הרשומה בצ’טלה שהביאו, וקולות גרונים עמוקים ונפעמים למראה שכיות החמדה שמציעה העיר, גם אם עמוק בתודעה צפה האגדה של אנדרסון על המלך העירום ובגדיו החדשים.
עם שחר, רצוי קודם השעה 7, מתעוררים יושבי הבית ומביטים היטב בתכנית היומית, שכן ‘לישון אפשר גם בבית’, וגם ‘לא באנו עד פריז ובזבזנו הרבה כסף כדי לקום בעשר בבוקר’.
יש גם את, ‘אל תהיו ישראלים שאין להם באמת מושג מה זה לטייל בפריז’, והכי טוב – בפרפראזה ל’תפתח פה גדול אם לא יבא שוטר’ – יש את ‘פעם בחיים שאנחנו בפריז מי יודע אם נבא לכאן שוב’.
אז בעשר בבוקר, אחרי שאכלת באגט צרפתי, מלמלת כי אין מה להשוות את הבאגט הפריך הצרפתי הידוע לבאגט בארץ, וידעת היטב שאתה מרמה את עצמך, התגלגלת למטרו והתיישבת עם המון עם הארץ על המושבים.
אין לי ידיעה על כך, אך אני משוכנע שיש לא מעט מחקרים המגלים כי השהות במעמקי האדמה בתוך תיבת פח גדולה מתנועעת גורמת לחירפון מסוים. אחרת קשה להסביר כיצד כל המטורפים המקומיים נקלעו דווקא לקרון שלך.
זה התחיל בבחור המזוקן ששר בקול צרוד ואיום, דרש כסף מהנוסעים וחרט משהו על דלתות הקרון, והסתיים בצעיר שחור שצעק ללא הרף במשך כל הנסיעה והזכיר לי את הכמרים הנודדים מסיפוריו של קן פולט.
אח שלי, אמן צרפתי מעניין עם שיער גולש שמתעקש לעטות על גופו מעיל לבן ארוך המשווה לו חזות של נביא קדמון, הצטרף איתי לנסיעה ולשאלתי פענח לי את דברי החכמה של השחור: “עליכם להיות מאושרים, אחרת תהיו בבית כלא שחור, אתם תהיו בבית כלא שחור אם לא תהיו מאושרים” וכן הלאה.
בסופו של דבר נפלטנו מהרכבת אל פריז הומת האנשים.
בתי הקפה הפזורים על המדרכות היו כל כך מרשימים עד שהבנתי שליהודי בן ארבעים, קצת רחב, יש בעיה מסויימת ללכת על המדרכה בין השולחנות העגולים הקטנים ולומר פרדון לקשישות.
לפי הרשימה שהחזקנו ביד, היינו חייבים, לא בקטע של מנהג, אלא ברמה של דאורייתא, להגיע אל האייפל ולראות את הלובר.
אגב, כמי שמחזיק דרכון אירופאי, אני מתקשה לשמוע את הישראלים הפרובנציאליים המתבטאים בנוסח ‘מגדל אייפל’ או ‘מוזיאון הלובר’. אני, כמקומי, הסברתי שאנו הולכים ל’טור אייפל’ [עם צירה מתחת לאלף], ו’ללוב’ [בלי האות ר’, כמו זו של קדאפי ז”ל].
כשהגענו לטור אייפל צעקתי במלא גרוני, בכנות הופתעתי עד עמקי נפשי: המגדל נראה בדיוק כמו בתמונות – או במילים אחרות, כמה מוטות מתכת המסודרים בצורת משולש.
מדוע כדי לטפס על משולש מברזל בצבע חלודה צריך לשלם 16 אירו? רק אלוקים יודע.
בלוב נדחקו אלפי אנשים להתבונן במונה ליזה ששווה כפי הנראה כמה מיליארדים. זה אך הגיוני, דה וינצי העלה על הבד תמונה של אשה חולה בצהבת, שצבעיה דהו עם השנים וניסיונות הגניבה.
למרות זאת, אי אפשר שלא להתפעל, להצביע על התמונה ולומר לסובבים בידענות, הנה המונה ליזה, אתם יודעים כמה היא שווה?
הלוב נמצא על הסיין. הסיין הוא נהר משובב נפש. אם נבקש לתאר את הנהר החשוב בצרפת, נוכל להשוות אותו לירקון שלנו רק בלי הספורטק שמעליו. מצד שני, על גדתו ניצבים מאות שחורים שמציעים לך לקנות את הדגם של מגדל אייפל – עשר באירו. אינני כלכלן, אך משהו בתופעה נראה לא הגיוני: מאות הרוכלים העלובים מנסים למכור את מגדלי האייפל הקטנים כשהריווח עומד על חמישים סנט פחות או יותר.
אם מוכרים ל-60 אנשים בשעה אפשר אולי להתפרנס מכך, אלא שאני לא ראיתי ולו איש חי אחד רוכש את אחד המוצרים הללו.
בכלל הכלכלה בצרפת לא נתפסת תמיד הגיונית. בקניון חביב הנושא את השם ‘גלארי לאפייט’ מוכרים שעונים נאים ב-59 אלף אירו, נעליים ב-3000 אירו, ודגמים של מגדל אייפל של השחורים הנ”ל ב-3 אירו. האם יש מישהו שבאמת נכנס למתחם, מביט בתצוגה ואומר: ‘קטע, אני צריך בדיוק שעון, תוכלי לארוז לי בבקשה שנים מהכחולים’? לא נראה לי אלא אם כן קוראים לו אמנון שעשוע.
לא רחוק מהמקום שבו התארחנו, זורם נהר נוסף שעל גדתו נטועים אין סוף אוהלים. מדובר, מסתבר, במהגרים חסרי בית ומחיה שמתגוררים באוהלים זעירים תחת שמש, גשם או קור, ומנסים לשרוד את היום במגורים (!) העלובים שלהם. קשה לשאת זאת. גם הם, לא רוכשים את חפציהם בלאפייט. כנראה.
שהינו אצל אבא שמתגורר בצרפת כבר שנים ארוכות והוא אירח אותנו בנדיבות.
האירוח חסך לנו חיפוש אין סופי אחר מזון, אך למרות זאת אכלנו גם במסעדות כשרות. הן נמצאות ברובן ברובע ה-19 שבו ניתן לראות לראשונה יהודים עם כיפה בצרפת.
כשהגעתי לשם, אחרי מספר ימים בהם הסתובבתי עם כובע מצחייה כחול סטייל ישי לפידות, תפסתי את עצמי מתבונן ארוכות באדם לא צעיר שחבש כיפה לראשו כמי שמתבונן בכושי מעורטל ביערות אפריקה. הוא הציע לי בחביבות להיכנס לשטיבל המקומי ולהתפלל מנחה, ובתוך חדר קטן מצאתי עוד כמה יהודים ואת תמונתו של הגר”ע יוסף זצ”ל שהיה אולי האיש האחרון שאיחד את כל העם היהודי-מסורתי.
במסעדה שנשאה את הכשרות של רבני חב”ד, ראינו רק יהודים. למה? גויים לא אוהבים לאכול גם כן? זה לא שווה את הכסף, הסביר לי אחי. ממול אתה קונה מנת שווארמה בארבע אירו.
הפגישה בבני עמי שבגולה לימדה אותי דבר חשוב: יש יהודים שיודעים עברית, אך הם מיעוט. רובם מדברים רק צרפתית לוחצים לך יד איתנה ומחייכים. כמעט כולם גם לא ממש בדרכם ארצה. מדינת ישראל היא דבר מופלא, חזון הנביאים ובית לעם היהודי, אבל הוא, בשנת 2018 לא בהכרח נוהר לארצו.
בשבת בבית הכנסת נשא החזן הראשי, או במילים אחרות אבא, את תפילת ‘אבינו שבשמים – צור ישראל וגואלו’ והמקהלה חזרה אחריו בקולות רקע מופלאים. הדבר היחיד שצרם מעט היה העובדה שכמעט כולה – כולל המנצח – היו גויים.
אין לנו הרבה יהודים מוזיקאים-אמיתיים שקוראים תווים כשפה, אמר אבא, ללא שמץ של התנצלות בקולו.
הרב סבג, רב בית הכנסת נשא דרשה יפה ורטורית וריתק את הקהל. גם אני הנהנתי בראשי מעת לעת. ככלות הכל העובדה שלא הבנתי מילה בצרפתית לא אמורה לפגוע בכבוד הרב, שחשב כנראה בהיגיון שאם אבי צרפתי, גם אני דובר את השפה.
מאוחר יותר הבהרתי לו שהוא טועה. כדי להוכיח לו את החסרונות של האסכולה הגנטית, נשאתי את קולי בשיר.
הוא הבין במהירות וביקש שאחדל.
בימים שאחרי שבת המלכה צפינו בעוד הרבה בתים ישנים ומרשימים והתפעלנו מכך שצרפת קיימת קצת יותר שנים ממדינת ישראל, ומשום כך הבתים שנבנו בבנייה שאיננה מודרנית מושכים כל כך הרבה תיירים, שלא היו מוכנים לעולם לגור בהם.
למרות זאת, בגננות הם מבינים. כך בז’ארדון דה ורסאי ולוקסמבורג – סליחה ישראלים פרוב’, גני ארמון ורסאי וגני לוקסמבורג, נדמה שכך נראית הכניסה לגן עדן למעלה. נכון, היינו כבר בגנים הבאהיים אבל עדיין הראדיוס מעט אחר.
באחד הימים האחרונים טיילנו בדיסנילאנד. ממלכת הילדים.
קשה לתאר במילים עד כמה המקום יפה, מיוחד ונושא אותך לעולם אחר, עולם של שלגיות, נסיכים, מכשפות ענקים וסבא ג’פטו אחד.
עם הצעד הראשון ברחובות של העיר, חדרת לפלנטה אחרת, לעולם דימיוני בו אתה עטוף כולך באלמנטים מחושבים עד הפרט האחרון – מוזיקה, קולות, ריחות, צבעים, בניינים מסעדות וחנויות שכופות עליך להיות אחר, לחשוב אחרת.
השהות במקום העלתה בי הרהורים אין סופיים על עולמות מקבילים. ציויליזציות שאינן נושקות האחת לשניה. אזורים בהם יש מלחמות בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילונים, בין הזרם המרכזי לפלג הירושלמי – ומתחמים בהם צועדים צעירים וצעירות בבגדים של נסיכים ונסיכות, מחייכים ללא הרף, ומציעים באדיבות אמיתית לאלפי האנשים לחגוג, להשתולל, להשתכר מגבהים ומהירויות ולחזות במופעי זיקוקים ואורות שנדמים כלקוחים מעולם עתידי ואינסופי.
עם נחיתתינו עמדנו בתור המקוצר יותר, לנכים, בשל בנינו מיכאל. לפנינו עמדו חמישה נכים עם כיסאות גלגלים וזוג של צעיר וצעירה עם תינוקת חמודה.
מסכנה, אמרתי לעצמי, כזו קטנה וכבר סובלת. הנכים בכיסאות התנהלו בעצלתיים ואפילו עקפו קצת אלא שאז החל הצעיר שלפני לשאוג: ‘מה קורה פה, זה לא בסדר, יש פה תינוקת רעבה. היא לא אכלה 4 שעות היא עצבנית’.
צבטתי את עצמי כדי להיות משוכנע שאיני הוזה. האיש, לא רק שנעמד בתור לנכים כשברשותו תינוקת ‘רעבה’ (“אמרו לי לעמוד פה”), הוא עוד מעז בחוצפה בלתי נתפסת לצווח על הנכים בכיסאות שעקפו אותו בשל עצבנותה של בתו הבריאה והרעבה (כבר ארבע שעות שלמות). אלא שכאן לא נגמרה הדרמה. שני אנשי ביטחון ישראלים הגיעו במהירות ואחת מהם צעקה: איפה התינוקת הרעבה, איפה, תביאו דרכונים.
ברוכים הבאים לישראל.
תגובות
אין תגובות