עושים שiק בני ברקי • מקניית אבטיחים ועד חלות ויז’ניץ

ביום שישי הבא מתוכנן לי סיור גדול בשוק מחנה יהודה (כדאי לבוא או שאתם מאותם אלה שמסתתרים מהמצלמה – אז תדעו מראש שלא להגיע) יחד עם דמות שאני מקווה שברגע האחרון לא תבטל את בואה, כפי שקרה השבוע. לאחר הביטול המפתיע, ירדתי לבני-ברק, לראות כיצד הבני-ברקים עושים ערב שבת, בלי שוק, בלי צבעוניות, איך ואיפה קונים אבטיחים, וכיצד לוקחים את הקניות הביתה אם אין רכבת קלה. הצטרפו אלי.

 “מהיר חימה! מהיר!” אני מביט לאחור קצת בפליאה. השם אמנם לא עזב אותי מעולם, אבל בלב בני-ברק? ואכן, ברכב, ישב שפיצר בעלה של… ואישיות מדהימה בפני עצמו. “מה שלומך?” פתח בשאלה, ואני ניסיתי להבין למי הוא מחכה ברכב הממוזג. תשובה לא קבלתי, אך אברהם שהגיע, ביקש להצטרף לתמונה ולפרסם אותה. אולי בגילו ימצא שידוך. אנחנו עשינו את ההשתדלות.

 בפינת רחוב יונה ורבי עקיבא, יש חלוקה מידי יום שישי של פירות, ירקות וחלות. אפילו כסף מעניקים שם למשפחות אברכים. הכל מנוהל על-ידי משפחה שכולה חסד, מתוקים מדבש. את רוב המוצרים הם שולחים עד הבתים. כשראו שאני מצלם, נעמדו מסביב לאביהם ואמרו לו: תחייך, מצלמים אותך. הוא חייך, בירך אותי בברכות רבות, ואמר: “אם יום שישי אחד יהיה לך משעמם, אתה מוזמן לעזור גם לנו”.

 עגלת ילדים בבני ברק משמשת להכל – רק לא רק ללקיחת ילדים לגן. ברוב התמונות, הקניות שהילדים ביצעו במכולת או בסופר הועמסו על עגלה, והופ, הנה בלי מוניות, בלי טרחה והוצאות, הקניה מגיעה הביתה בשלום.

 “מנחה! מנחה!”. בית הכנסת איצקוביץ. השעה 13:45. מי יתפלל עכשיו? אני מהרהר לעצמי. נכנס כדי להצטרף למניין, והנה כל החדרונים מלאים מתפללים. ובחוץ – באמצע שמונה עשרה – נשמע קולו של הגבאי ממשיך לקושש עוד מניין לתפילת מנחה.

 כשנזכרים ביום שישי אחר הצהרים שצריך להשלים חלקים של קניה לכבוד שבת,  מתחיל ויכוח בבית: מי יירד לקנות את ההשלמות. הילד שבתמונה ירד לקנות חבילת נייר טואלט גדולה. בדרכו חזור, השמש קפחה על ראשו. צילמתי אותו בכל הצורות: עם החבילה על ראשו, על כתפיו, עד שהיא מצאה משכן על גבו. ועל זה נאמר: כל אחד והטאצ’ שלו.

 לא רק בירושלים: גם בבני ברק כנראה שהאמהות צריכות את השקט בעת הניקיונות והבישולים, והאבות יורדים עם הילדים למטה, לסיבוב גלידה וארטיקים. ההבדל המפתיע: בבני ברק עושים זאת גם בכובע וחליפה.

 מחלון הרכב אני מזהה את ערימת הסלטים והקוגל על הבאג’ז. תמונה אחת, מנסה לשפר עמדה כדי לצלם את הילד ממתין עם הסלטים והקוגעל כדי להכניס לרכב, אבל האבא כבר מגיע והכול מוסתר. אני מהחומוס הזה, שהתבשל בחום הבני ברקי לא הייתי אוכל, אך מהקוגל הייתי כל השבת דרוך להזמנה.

 לשוב הביתה: יש למשפט הזה משמעות מאוד גדולה בבני ברק. הבחורים ששבו בליל שישי הביתה לאימא למלא מזוודה בכל טוב של הבית, לכבס, לגהץ, ואז בשיש בצהריים לחזור מהר לישיבה. וכך, בכל בני ברק נגררות מזוודות על גלגלים, כשבחורי ישיבה עושים דרכם חזרה לישיבה.

 ‘לנסוע הביתה’ זה מושג שקיים גם אצל הזוגות הצעירים. ביום שישי אחר הצהרים ניתן לראות אותם מעמיסים את כל הבית, פלוס עגלה ענקית, פלוס שקיות סלטים. והכול לנסיעה של יממה. אם בני ישראל היו יוצאים ככה ממצרים, עד היום היינו אורזים שם.

 וברחובה של עיר, מכל עבר, כמו אות בלתי ידוע, אני רואה את כולם רצים ממהרים עם שקיות לבתיהם, חוזרים מקניות אחרונות, השלמות, או כפי שאני ממש מעדיף לחשוב: כולם מאוד ממהרים כי קנו ארטיקים וכעת הם רצים להכניס למקפיא, לפני שהכל יהפוך לפטל בשקית.

 “מה יש לך מתחת לקרטון?”, שאלתי את הילד. “כלום!” הוא ענה. “אז למה הקרטון?” הקשתי. “אני צריך את זה בשביל האפרוחים שלי, ואין לי איך לקחת את זה על האופניים”, ענה בחיוך. כשהוא התרחק, מדווש על אופניו, צעקתי לו שלא ישכח להביא להם הרבה מים. אני מקווה ששמע.

 האטתי את הרכב. הוא ממולי, שקוע כולו בתוך עלון לכבוד שבת. אני מקליק תמונות, והוא מרים מבט. “אסור לקרוא בתפילה”, הוא אומר כמתנצל, מאחל שבת שלום וממשיך לביתו.

 מאפיית ויז’ניץ היא סיפור בפני עצמו. הילדים שם סובבים כבתוך שלהם. אמנים מגיעים למקום לרכוש חלות לשבת. כשהגעתי יצא הזמר מושיק עפיה. את שמשון דלפקוביץ ז”ל צלמתי כאן בתמונה שתמיד זכר לי – והיה אומר: “לא יכולת לצלם אותי עם חלת ענק”. בשישי הסתובב שם ילד חמוד, מאיר שמו. הוא בוחר חלה ענקית המיועדת לשבת חתן. אביו ממלא ארגז ענק בעשרות חלות. “את כל אלו אתם אוכלים?” אני שואל את הילד. והוא עונה: “לא! מחלקים!” דקות לאחר מכן נראה אותו ואת אביו במאפיית הצבי, ואחר כך ביעלה ברחוב רבי עקיבא. חסד של יום שישי.

 ואם כבר מאפיית ויזנ’יץ, הסרטון שבו תראו איך מכנים את החלות הללו, צולם לאחר שהפועלים ראו שאני לא מצליח לצלם את ההתנפלות על החלות, כי הם היו כל כך חמות שאנשים פשוט ריקדו איתן בלהט. אך על תמונה של שמשון, כשהוא לוקח חלה עסיסית עם הכיפה שלו – לא יכולנו לוותר ‘כיפת ברזל’ בני ברקית.

 האדם היחיד שיכול לומר על חלות ויז’ניץ “אני אוכל חלות מהבית”, זה האיש היקר שבתמונה: משה שטיין מאלעד (מימין). אביו הוא בעל המאפייה. הוא היחיד שלוקח את החלות, לא משלם – וגם מתפנק.

 וממש ביציאה, כשכל חלה ארוזה בפני עצמה בשקית נייר, הוא חולף על פני במהירות, כמו חושש שהחום שלהם יתפוגג, ממהר ורץ ברחוב עזרא, ואז טלפון קצר. הוא עונה – ורע לאחר מכן הוא נראה שוב במאפיה, מוסיף עוד חלות למלאי, כנראה הגיעו אורחים. מהחלות אני בטוח שהם נהנו.

 הקרבה של בני ברק אל הים, מוביל חלק מתושביה, בעיקר בחורים, לצאת בלבוש קליק יותר – ולנסוע אל החוף. חוויות של יום שישי שירושלמיים לעולם לא יכירו ולא יבינו: מה כיף בלשתות בירה בים, ולאכול ענבים עם גרגרי חול?

  לקראת סיום הסיבוב המהיר בבני ברק, הסתקרנתי לראות את היכל ישיבת פוניבז’. עליתי לגבעה, ומצאתי שם בית מדרש עם כעשרים איש שיושבים ולומדים. צילמתי כמה תמונות. לפתע ניגש אלי בחור ואומר: “אתה יכול לצלם את אלו שישנים בבית המדרש. אין מה להתבייש בזה. הם למדו הלילה משמר שלם לשחרור החטופים, וכעת הם עדיין נמצאים בבית מדרש נרדמים על הסטנדר”. ולמי שאינו יודע: אין מזגן בבית המדרש. החום שם זהה כמעט לחום ברחוב.

 וברחוב ירושלים, על עגלה שיצאה מרחוב בעלזא, ניצבים בסדר מופתי ארגזי יין מחברון. שוב אני עוצר. כשהבחין שאני מצלם, רק הפטיר לעברי: “לכבוד שבת קודש, גיט שעבאס”.

 ואיך תקחו אתם שני אבטיחים? חשבתם על זה? אז הנה בתמונות אברך שמנסה לפתור זאת בצורה מסודרת, עם שקיות. אלא שמשקל האבטיחים הכריע, הם קרעו את השקיות, והוא נאלץ לעצור כל כמה מטרים. בסוף הצענו לו טרמפ הביתה. הוא סרב. העדיף לטרוח על האבטיחים של שבת.

 בנו של הגר”מ מאזוז ממהר ברחוב עם נכדתו. הם בדרך לסבא, לקראת שבת, כמידי יום שישי. “סבא צילמו”, אומרת הנכדה. הוא עוצר לרגע את שיחת הטלפון. “אנחנו לא חשובים בכלל, לא חושב שירצו לצלם אותנו. שיעור בני ברקי בענווה.

 ובבית מדרש צדדי ברחוב הרב דסלר ניצב הגבאי, מיוון את טמפרטורת המזגן לכבוד שבת, כשברקע מהדהד קולו של אברך שישב ולמד בפינת בית הכנסת, משניות מסכת שבת. לא חשבתי למצוא משהו אחר.

 הילדים הולכים עם אביהם לבושים בבגדי שבת. אווירת השבת מרחפת מעליהם, מסמנת שהזמן שלי בבני ברק מתקרב לסיומו. שלא לדבר על החום והלחות הגבוהה. תמונה אחת,  ואני ממהר לסגור את חלון הרכב – שלא יברח המיזוג.

 מי שמלווה אותי בכל הרחובות והסמטאות הוא הצלם יעקב כהן. כעת הוא לוקח אותי לרחוב הרימון, בקצה העיר – שם מתקיימת מכירת ארטיקים מתוך משאית בכל ערב שבת. עשרות צובאים על המשאית, ומוכר הארטיקים נעלם בתוך שלל האנשים והילדים שמקיפים אותו. תמונה אחת הספיקה לי.

 כך הגעתי לטרמפיאדה שתיקח אותי חזרה לירושלים. בטרמפיאדה, בחורים עוצרים טרמפים, ממהרים לישיבה. אוטובוסים חולפים ריקים בתחנות, אך הם מעדיפים את הנסיעה המהירה. מנגד, תחנות אחרות מלאות עד להתפקע בבחורי ישיבה הממתינים לאוטובוס שייקח אותם למחוז חפצם.  אין לי תלונות עליהם, הייתי עושה בדיוק כמוהם. רק אליכם קוראים יקרים: אם תראו אותם בטרמפיאדה, תעצרו להם, קחו אותם לירושלים בשמחה. ולמי שתוהה – אני נסעתי באוטובוס לשם שינוי.