עוינות כלפי המדינה יצרה קונפליקט וגורמת לנוער לעזוב את החרדיות?

אישי ציבור, אנשי תקשורת וסופרים חרדים עונים, בפרויקט מיוחד של אתר חרדים 10 ליום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל – על 10 שאלות זהות.

בפרק ה-15: עו”ד ורדית רוזנבלום, חברת סגל במכון מנדל למנהיגות, עו”ד יחזקאל רוזנבלום, חי”ש – חרדים ישראלים.

• אילו הדבר היה תלוי בכם – הייתם מקימים את מדינת ישראל?

יחזקאל: ללא ספק. לפני 70 שנה, שלוש שנים אחרי השואה, עם ישראל היה פצוע, מוכה, נודד ממקום למקום בלי מנוח לכף רגלו. כמו היונה ששלח נח מהתיבה, לאחר המבול.

אמנם המדינה שהוקמה היתה אנטי דתית, וניסתה לצקת תוכן חדש למושג יהודי, אך כמו היונה, מוטב יהיו מזונותינו מרורים בידי הקב”ה ולא תלויים בבשר ודם. עדיף שנהיה עצמאים.

ורדית: המציאות שהיום אין ולו פליט יהודי אחד בתבל כולה, בעוד שאירופה מלאה במיליוני פליטים מוסלמים הנמלטים בעצמם מטבח עם, מוכיחה למעלה מכל ספק את חסד ה’ שיש לנו מדינה שכל יהודי יכול להגיע אליה, אחרי 2000 שנות גלות ופליטות.

•  המדינה טובה לחרדים – או רב הנזק על התועלת?

יחזקאל: בעניין זה צריך לדעת מה החלופה – מדינה בשליטת הערבים? בשליטת האנגלים? שתי החלופות גרועות בהחלט ממה שיש היום. על אף שכאמור המדינה הוקמה עם אג’נדה לא חרדית בעליל, ב”ה, 70 שנה אחרי הקמתה, המדינה – ככזו – אינה אנטי דתית, הציבור החרדי גדל והתעצם, וכל מי שחשש פן ירבה, רוח הקודש אומרת כן ירבה.

אין נדיב שתרם כל כך הרבה כסף לבניית עולם התורה כמו מדינת ישראל, בה פורח לימוד התורה כפי שלא פרח מעולם בשום מקום. רק בישיבת מיר בירושלים יש יותר בחורי ישיבה מאשר היו בכל אירופה לפני השואה.

הציבור החרדי מתחיל לקחת חלק בכל מקום משמעותי, באקדמיה, בצבא, בשירות הציבורי, ואף במדע וברפואה. אז כן, ברור שבמבט הרחב רב התועלת על הנזק.

ורדית: אנו צריכים להודות לה’ על הזכות להשתעשע בשאלה הזו. היא מלמדת שהצרכים שלנו כבני אנוש וכיהודים שומרי מצוות מסופקים כאן במדינה וכל הטובה הפכה להיות מובנת מאליה עבורנו, עד שאנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אניני דעת – לדון ולדקדק עד כמה היא טובה עבורנו כחרדים דווקא.

• יכול להיות שנטורי קרתא והעדה החרדית צדקו?

יחזקאל: כן ולא. הם צדקו שהיה פוטנציאל של אבדן עולם התורה, ושצריך היה להיקהל ולעמוד על נפשנו. אך אולי בזכות המאבק שלהם הם לא צדקו במבחן התוצאה.

עו”ד יחזקאל רוזנבלום. צילום: משה אסולין

ישיבות מכל הסוגים והמינים, ובכלל זה של דתיים לאומיים חיות ותוססות. החברה בישראל כולה מסורתית ומתעניינת ביהדות ובתורה, כפי שגם בן גוריון וגם נטורי קרתא לא חלמו. כך ששניהם כאחד לא צדקו.

ורדית: הם לא צודקים, אך חשוב שקולם יישמע, ולו כדי לאתגר ולדייק את העמדה המקובלת שרואה בשותפות עם המדינה את הדרך הנכונה לרבים, אך רבת מהמורות ודורשת זהירות יתרה.

• האם יש משהו ב’ישראליות’ שהוא טוב בעיניכם והייתם מאמצים אותו?

יחזקאל: חלק מהתוצאה של קהילתיות איתנה, היא היכולת של הפרט להימנע מלקיחת אחריות אישית, ולעתים אף מונעים זאת ממנו באופן יזום.

כמו כן, אימוץ סטנדרטים בינלאומיים בתחומים מקצועיים, הוא דבר שנמצא בתהליך מואץ במדינה.

הייתי לוקח מהישראליות את האחריות האישית של כל חבר בקהילה, לפיתוחה וקידומה, ואת מתן ההזדמנות לכל אחד ליזום לטובת הציבור, להגיע אל שולחן מקבלי ההחלטות.

כמו כן את אימוץ הסטנדרטים המקצועיים. הייתי מצפה שעסקים חרדיים יתגאו בקיומו של תקן iso9000 לאיכות ומקצוענות הניהול, לא רק כלפי הציבור הכללי, אלא גם בפרסומים פנים חרדיים.

ורדית: הייתי מאמצת את האמון והחשיבות שמייחסים לגיוון האנושי, וההקפדה על המאמץ לשמוע את כל מנעד הקולות המגזריים והמגדריים במוקדי קבלת ההחלטות.

• אחרי 70 שנה – האם הציבור החרדי רואה עצמו ישראלי, כחלק מזהותו האישית?

יחזקאל: במשך 70 שנה לימדו אותנו להיות עויינים לישראליות, ובעיקר לסמלי המדינה: דגל, המנון, צה”ל ועוד.

אולם דור רביעי שנולד בארץ, וכבר לא מכיר את מלחמות הדת של קום המדינה, חש קונפליקט עמוק בעוינות הזו, משום שהוא חש הזדהות וסולידאריות גדולה עם כל אזרחי ישראל, וגאוה גדולה בהישגי המדינה שלו.

יחד עם זאת, הוא מקבל מסרים שעליו לדחוק את הרגשות הללו, ולשמור אותן לעצמו, כי הרי “אנחנו נגד”.

אני מאמין שצריך לשחרר את העוינות הזו, ולמנוע את הקונפליקט הזה, שגורם להרבה בני נוער לעזוב את החרדיות.

ורדית: העוינות הזו היתה הדדית, והציבור ה’חופשי’ היה עויין מאד ל’אדוקים’. גם עוינות זו התעמעמה מאד. כיום המרחב הציבורי הרבה יותר ידידותי כלפינו, ומעמיק את האתגר לשמור על זהותנו החרדית דווקא כאשר מושיטים לנו יד ידידותית.

יד ידידותית. צילום אילוסטרציה: פלאש90

• יכול להיות שהמדינה, בגיל 70, כבר פחות אנטי חרדית והפכה לחילונית נטולת אג’נדה?

ברור שאכן כך. רב התרבותיות והפלורליזם שאנחנו רגילים לראות בו דבר שלילי, דווקא אפשר לחרדיות להתקדם אל קידמת הבמה כזרם לגיטימי במדינה.

המדינה כבר אינה בעלת אג’נדה אחת, אלא היא פסיפס של אג’נדות. ביניהן גם האג’נדה החרדית.

• הייתם רוצים כאן ראש ממשלה חרדי?

ראש עיריית רחובות, חרדי שנבחר על ידי ציבורים מגוונים במסגרת הליכוד, מלמד שיכול אדם להיות חרדי, ועדיין לייצג ציבורים מגוונים במקצועיות ובמסירות ותוך ראיה רחבה ולא מגזרית, ובלי פחד מהקנאים, וזאת גם במסגרת לא חרדית.

וזה הפרמטר העיקרי החשוב: מקצועיות ומסירות וראיה לא מגזרית, ללא חשש מהקנאים משום צד. אם גם יהיה חרדי – מה טוב.

• אילו הייתם מתבקשים לבחור את הישראלי-ציוני (חי או מת) הכי נערץ בעיניכם – במי הייתם בוחרים?

יחזקאל: רועי קליין זצ”ל הי”ד, מפקד שהפיל עצמו על רימון כדי להציל את חיי חייליו. מקדש שם שמים בחייו ובמותו.

ורדית: כלת פרס ישראל מרים פרץ, שאיבדה את שני בניה במלחמות והפכה את היגון למקור עוצמה, אשת חינוך, שמייצגת בעיני את הסגולה של עם ישראל לברך על הרעה כעל הטובה, והמצליח כל פעם מחדש להתנער מעפר וללבוש בגדי תפארה.

• מה הכי ישראלי – לא חרדי – בעיניכם

יחזקאל: יום העצמאות. מימין ומשמאל, יהודים ושאינם יהודים, חילונים ודתיים וגם הרבה מאד חרדים, שמחים את היום הזה, ויש תחושת אחווה כללית בשמחה הזו.

ורדית: הצפירה ביום הזכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה מבטאת בדרך דומה אך הפוכה את האחווה הזו.

• האם לדעתכם בעוד כמה עשרות שנים, החרדים יהיו יותר או פחות ישראליים?

יחזקאל: ללא ספק יותר. גם כי החרדים יפחדו פחות להיות חלק מהמרחב הציבורי וממערכות המדינה, וגם כי המרחב הציבורי יהיה נוח יותר לחרדי. והא בהא תליא.

ורדית: הציבור החרדי יגדל ויהפוך להיות ציבורים חרדים רבי גוונים, אך הרוב המכריע ימשיך במגמת הישראליזציה, חלקם באופן מודע, וחלקם בנימים דקים הנסתרים גם מעיניהם.