1.
העיתונות החרדית התייחסה, מי יותר ומי פחות, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וליום העצמאות. אבל התעלמות לא הייתה.
בשבוע שעבר בחרו היומונים שלא להבליט את יום השואה. גם השבועונים די הצניעו את התאריך, שלא נקבע, כידוע, על ידי חז”ל.
ציינו את החלטתו של עורך ‘יום ליום’ להקדיש את שער עמודי החדשות ליום השואה, תוך הבלטת חלקם של יהודי המזרח, כמו טריפולי ועוד.
גם השבוע בלטו ההבדלים.
קחו, לדוגמה, את שער ‘יום ליום’, שבחלקה העליון מוצג מגן דוד, מוקף בצבעי תכלת לבן, צבעי הדגל של מדינת ישראל, לעומת יתד נאמן שרק כותרת אחת בשער קשורה ליום (“מלחמת ה’שחרור’ – האם ואיך יצליחו הפוליטיקאים להשתחרר מעולה של המהפכה הדיקטטורית מבית היוצר של אהרן ברק”. לא ממש כותרת ציונית).
בשער גיליון החדשות עצמו, שום רמז לימים שבלטו בשבוע שחלף.
האם נובעים ההבדלים מכך שעל קוראי עיתון ‘יום ליום’ נמנים גם חילונים? יתכן.
2.
בתוך העיתון, דברים ברורים ב’יתד’.
תחת הכותרת “הזו עצמאות?” מוצגים דבריו הנחרצים של הגאון רבי אורי וייסבלום, מנהל רוחני בישיבת ‘נחלת הלוויים’ בחיפה: “לפני שבעים שנה, אחרי שכלל ישראל עבר על גופו עינויי תופת, מיתות משונות ואכזריות, שמיום היות ישראל לעם לא עבר עליו כזאת – הוארה איזו הארת פנים מצד ההשגחה העליונה, שיהודים יוכלו לחזור לארץ הקודש ולדור בה.
“אבל, בעוונותינו הרבים, ההנהגה שתפסה את השלטון בארץ והקימה מדינה – מטרתה הייתה לעקור תורה ומצוות ולהקים עם חדש ‘ככל הגויים בית ישראל’ מעורטל לחלוטין מזיק של יהדות ולצערנו הנורא – חפצם עלה בידם במידה מסוימת. גלויות שלמות נעקרו מיהדותן, מאות אלפים נעקרו מהדת בכוח, כל בתי החינוך שלהם מלאו כפירה.
“בחירתם בארץ ישראל לא הייתה בגלל הזיקה לארץ הקודש, הרי ‘חוזה המדינה’ הסכים בשלב מסוים על הליכה לאוגנדה… היפלא שאנו עומדים כיום בסכנת קיום נוראה ואיומה מבפנים?… כמה מגוחך לחגוג ‘יום העצמאות’ כשעצמאותנו מושפלת ונרמסת על ידי נערים זורקי אבני בליסטראות? כל קיומה החומרי של המדינה תלוי בארה”ב וברגע שנשיא ארה”ב אינו חפץ במשהו, אין המדינה יכולה לעבור על רצונו. אם כן, היכן העצמאות?”
הרגעים האלו שבהם אתה שמח להחזיק ביד את ‘יתד’. טוב שיש עיתון, שמזכיר לקוראיו, בלי להתיפייף, השקפה טהורה מהי.
3.
ב’יום ליום’ מוצגות דעות שונות לחלוטין, מאה ושמונים מעלות.
הנה, למשל, דעתו של הגאון רבי דוד שלוש זצ”ל: “בכתביו הוא מדמה את יום העצמאות ליציאת מצרים ואת יום ירושלים… לשביעי של פסח… ‘היום הראשון הוא יום ה’ אייר בו הוקמה מדינת ישראל וחודשה עצמאותנו לאחר אלפיים שנות גלות ושעבוד, והשני הוא כ”ח אייר בו שוחררה ירושלים.. שני חגים אלו מקבילים לשני חגים היסטוריים שאף הם שניים שהם אחד, חג יציאת מצריים.. וחג שביעי של פסח בו נקרע ים סוף לגזרים”.
גם הוא מסתייג, בסופם של דברים. “כשם שלאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף היינו זקוקים למעמד הר סיני.. כך אנו מתפללים אנא ה’ הושיעה נא והסר לב האבן מבשרנו.. ואז תהא עצמאותנו שלמה”.
הנה עוד: “הגאון רבי דוד שלוש זצ”ל היה אומר הלל בכל יום עצמאות או ליתר דיוק בכל יום ה’ באייר”.. גם הגאון הרב שלמה עמאר, “אומר גם הלל ביום העצמאות… כמובן ללא ברכה”.
מובאות גם דעות אחרות, אבל תודו, שעצם הבאת הדעות הללו בעיתון חרדי, יש בה כדי להפתיע. ואולי באמת הדברים פונים לכלל המגוון של קוראי העיתון.
4.
אפילו כתבה הקשורה ליום השואה בחר ‘יתד’ להביא השבוע, באיחור ‘אלגנטי’, ובלבד שלא לשבץ אותה בתאריך שנקבע על ידי המדינה. כך להבנתי, לפחות.
תחת הכותרת ‘המרד שנשכח’ מספר הכתב (כתבת?) י’ פריינד על “אירוע דרמטי שלא נרשם כמותו במחנה אושוויץ. הוא נמשך רק כ-12 שעות, גבה מחיר דמים זעום מאנשי האס-אס ומחיר דמים כבד של 452 יהודים, אך השבית זמנית את אחד מתאי הגזים ובעקיפין הציל חיי יהודים”.
בכתבה מתוארת עבודתם של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ, מי שטיפלו בגופות שנשלפו מתאי הגזים. היהודים הללו זכו לתנאים משופרים ביחס לאחיהם, אבל מעת לעת היו הנאצים רוצחים אותם, כדי שלא יהיו בעולם אנשים היודעים סודות מהמתרחש.
“בין 1941 ל-1945 שירתו בזונדרקומנדו כ-3000 איש, רובם נרצחו בידי הגרמנים… כדי לא להותיר זכר למי שראה מקרוב את הזוועות”. הם ידעו שמצפה להם גזר דין של מוות, בכל מקרה, והשיגו בחשאיות רימונים ומוקשים, “חלקם נאספו מחפציהם ומבגדיהם של אסירים שנרצחו, חלק אחר הוברח מבית החרושת לתחמושת שפעל ליד אושוויץ”.
אם תהיתם על דבר ההיתר ההלכתי למרוד, פעולה שתביא ברוב הסיכויים לרצח המורד, ‘יתד’ משחיל את הדברים הבאים: “יום לפני הושענא רבא ידעו 663 אנשי הזונדרקומנדו כי מחציתם נידונו למוות מיד. הגרמנים החליטו לשלוח 300 מהם ל’משימות מחוץ למחנה’, אך כולם ידעו את המשמעות האמיתית של הדבר. לקראת 12 בצהריים הגיעו הקצינים הנאצים הבכירים, מלווים באנשי אס-אס ושומרים. הסלקציה החלה, בסופה קלטו הנאצים שמשהו לא בסדר. לפחות 12 מבין המיועדים ל’שילוח’ לא התייצבו”.
אחד מהם ניגש לאיש אס-אס, צעק ‘הורה’ והלם בראשו בפטיש… בשלב הבא הציתו האסירים את תא הגזים מספר 4″.
רובם המכריע של המשתתפים, נרצחו מיידית. חלקם “נטבחו באש”.
האם הלכתית זה מותר? אסור לדון, כמובן. אבל פליאה על עיתון השקפתי כמו ‘יתד’ שמתפאר ומהלל מרד מהסוג הזה, מרד שהביא לרציחתם הוודאית של כל כך הרבה יהודים.
אז אולי בשל תחושתם הלא נוחה של אנשי הוועדה הרוחנית, הוספה מסגרת כחולה לכתבה, ובה הבהרה אודות “הגבורה היהודית האמיתית”.
“במשך שנים הקפידו לכנות את היום שקבעה מדינת ישראל לזכר השואה (למרבה הכלימה דווקא בחודש ניסן שעל פי ההלכה אין להספיד בו) בשם ‘יום השואה והגבורה’ – בדגש על המוטיב האחרון. ולא היא”.
ההבהרה מסבירה גם מדוע מוגשת הכתבה בדיחוי של שבוע. ועדיין, האם מתאימה כתבת מרד שכזו לעיתון כיתד?
5.
תראו איזה חוש אחריות מפותח גילה השבוע ‘יתד’.
הנה קטע מטורו של אריה זיסמן: “נמשך גם העימות הפוליטי הפנימי בסוגיית פסקת ההתגברות והקרב נגד בג”צ. אם צריך להגדיר מהו ‘צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים’, הרי שזה מה שקורה היום עם פסיקת ההתגברות עבור הסיעות החרדיות.
“מאז ומתמיד הייתה עמדת הציבור החרדי שלילית ונחרצת נגד הבג”צ עקב פסיקותיו הקבועות נגד כל הדברים המדיפים ריח יהדות ותורה.. ‘מה שקרה כאן עכשיו, זה דבר מדהים’, אומר ח”כ הרב אורי מקלב. ‘עד היום חשבו כולם שרק המפלגות החרדיות הן נגד הבג”צ. אבל השופטים בפסיקותיהם בנושאים רבים בשנים האחרונות השניאו עצמם על ציבור גדול. היום מבינות גם מפלגות רבות נוספות שהבג”צ חרג מסמכותו והוא למעשה השליט העליון הכול יכול במדינה.
“זו הסיבה שנוצרה כאן קואליציה לעצור את הבג”צ ולהעמידו במקומו באמצעות פסקת ההתגברות’, מסביר הרב מקלב”.
איך כל זה ישפיע על חוק הגיוס (חוק הדיחוי), שואל המראיין – ומקלב מסביר: “אנו לא יוצאים ברחובה של עיר וקוראים ליישם את פסקת ההתגברות גם בחוק הדיחוי. זה לא יהיה חכם לנהוג כך. אבל ברור שאם תתקבל פסקת ההתגברות בעניין המסתננים הרי שזה שלב נוסף שיסייע לנו גם במאבק מול הבג”צ בכל הקשור לחוק הדיחוי.. אנחנו בשלב זה יושבים וממתינים בצד, כדי לראות כיצד יתפתחו העניינים”.
אז “בעניין זה אפשר להעריך שאם כחלון יסכים בסופו של דבר לפסקת ההתגברות בחוק המסתננים כפי שכבר אמר שיעשה, הדבר יסייע לשלימות הקואליציה בנושאים אחרים העומדים על הפרק עליהם רמז כחלון כי הוא לא יהיה אבן הנגף ולא יגרום להפלת הממשלה, הרמז ברור”, מסכם הכתב.
תגידו, זה רק אני שחשה שהעיתון חושב שאני ושאר הקוראים מפגרים?
אם זהו רמז, מהו גילוי ממשי? וכי מי שקורא את הפסקאות הללו לא הבין את כל מה שיכלו להבין, שהחרדים שמחים מאד על הדיון הפוליטי סביב פסקת ההתגברות בחוק המסתננים, שברור להם ולמרכיבי הקואליציה שהשלב הבא, שיתגלש אוטומטית כתוצאה מהפסקה למסתננים, יהיה גם חוק הגיוס, שעומד בתור וממתין?
אז אולי ח”כ מקלב סבור, שמה שנכתב ב’יתד’ הוא משהו סודי, שנלחש רק לבודדים. אבל זיסמן, שיודע כמה מנויים יש לעיתון בכל רחבי הארץ, ויתירה מכך, כמה עיתונאים ולא רק חרדים מעלעלים בו, מה ראה לגילויים אלו, העטופים בעטיפת “הרמז ברור”?
הרמז? ברור מאד לכולם!
6.
במדד העמודים: 48 עמודים ל’ילדים’ של משפחה, לעומת 16 בלבד לקומיקס ‘חברים’ של בקהילה; 96 עמודים ל’בתוך המשפחה’ לעומת 48 בלבד ל’פנינה’ של בקהילה.
אבל הרבה יותר צורם עמוד שער צבעוני מרוח עם כותרת בומבסטית של “פנינה קולינרית” ולאחריה, שלושה מתכונים בלבד…
לתפארת ‘משפחה’, שאחרי עמוד צבעוני שכותרתו ‘טעימה’ מפציע עם לא פחות מ-11 מתכונים פלוס סיפור פותח של העורכת.
7.
כתבה ‘פגז’ מצאתי השבוע במגזין כפר חב”ד.
תחת הכותרת “פגז על גג הבית” מגולל העיתונאי בנימין ליפקין את קורות אביו, ר’ יעקב משה ליפקין, “בתור ילד בן עשר בימי מלחמת השחרור”.
בתמונה, אב ובנו, מרשים ביותר.
הנה קטעים מהראיון המרתק: “י”ג באייר, פרשת בהר, רגעים אחדים לאחר תום תפילת מוסף ב’שטיבלאך’ של שכונת בית ישראל, מול ביתנו, במרחק של פסיעות אחדות. הוריי, זקנתי, אם אימי.. שהייתה מתגוררת בביתנו, אחיותיי ואני ניצבנו סביב השולחן ואבי.. עמד לפתוח בקידוש. לפתע נשמע רעש אדיר. פגז נפל על גג הסלון שבו עמדנו כולנו. בתקרה נפער חור גדול ובבית השתררה בהלה.
“האחות בת השנתיים פרצה בבכי וכולנו התרוצצנו אנה ואנה. אלה היו הירדנים שהיו בקיאים בשעות המדויקות של סיום התפילה בבית הכנסת. בכל שבת היו מכוונים את ירי הפגזים שלהם לשעת תחילת התפילה.. ולשעת הסיום.. פגז אחד החטיא את מטרתו ונפל על גג ביתנו שהיה, כאמור, הבית הסמוך ביותר ל’שטיבלאך'”.
ליפקין האב מספר גם פרקי היסטוריה מעניינים. “מיד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת שטחה של ארץ ישראל פרצו המהומות.. באותם ימים קנתה אמי מכשיר רדיו גדול ובאמצעותו היינו מתעדכנים במתרחש.. פעמיים או שלוש ביום הייתה בוקעת מהרדיו מהדורת חדשות שהייתה נפתחת במילים ‘קול ציון מירושלים’. זה היה בשבע בבוקר, בשבע בערב ואולי גם מהדורה נוספת בשעת צהריים”.
כתבה משובחת, שווה קריאה.
8.
בסגנון שונה, בנושא אחר, אבל מרתק לא פחות – כתבה שמצאתי ב’תוך משפחה’, תחת הכותרת “אומרת ‘כן’ לקן שהתרוקן”.
הכותבת, גולדי מן, מתארת “מה קורה כשנכנסים לבית הריק, אחרי שסיימו להשיא את כל הילדים (או, כפי שזה מוצג בכותרת בשער, “ויהי למחרת ‘ריקוד המטאטא'”).
“מוזיקה עליזה נשמעת, ריקוד המטאטאים כבר נרקד על ידי צוות הנכדות והבנות, כבר הספקת לשבת פעמיים במרכז המעגל ולמחות את מצחך המיוזע. חייכת אלפי חיוכים מאושרים לקהל המברכות, הבטת מאות רגעים בבתך הכלה באהבה אין קץ והנה.. אקורד סיום אחרון של התזמורת, תמונה משפחתית עליזה, נשיקות אחרונות, חיוכים.. ובכן אתם ניצבים בפתח הדלת, נועצים את המפתח, נכנסים לבית הריק ו..”
אז צירה וינשטוק לא חשה “שום קושי”. אבל “כשהחיים שבו למסלולם ובתי הסתדרה בעבודה והגיחה לעיתים רחוקות יותר לביתנו, פתאום התחיל השקט להציק מעט והתחלתי לחוש בהבדל. עד לנישואיה המה הבית חברות וסיפורי סמינר עליזים, שיחות טלפון ושיחות נפש, תמיד נשמע עוד קול ברקע, ולפתע.. דממה”.
אז “אחותי, תתחילי למצות. העולם לא נגמר. מהפרק הזה את מממשת את עצמך”. יש שבתות אירוח של הילדים הנשואים ושל הנכדים, אבל זה עדיין, לא פשוט.
בהחלט שווה קריאה.